קריאה אחרת במגילת אסתר (ג')

מגילת אסתר היא אחת מחמש המגילות במקרא. במסורת שלנו מקובל לקרוא את מגילת אסתר בחג הפורים. הקריאה מלווה בגילויי שמחה ורקיעות רגליים. כי אין דבר משמח יותר מאשר מתן ביטוי לתחושת ההיחלצות מאימת הכחדה לאומית והגעה לחוף מבטחים של חיי חרות. מגילת אסתר חובקת בחובה סיפור היסטורי של עם ישראל הנאבק על חייו. העם, שבעברו התמודד עם ניסיונות מרים להכחידו, מקבל ביטוי כואב במגילת אסתר, אך הוא מצליח להיחלץ מכאב של ניסיון להכחידו.

את ההצלחה להיחלצות מניסיונות ההכחדה יש לזקוף לזכותה של נערה יתומה מאב ומאם, שאומצה על-ידי דודה מרדכי לבת. יש חלק מכריע בהיחלצות מההכחדה שנשקפה לו. כשאני קורא את מגילת אסתר, אני מעניק את מלוא הכבוד ואף מרכין ראשי מול דמותה של אישה, שעוצמות אישיותה הקרינו על קברניט האימפריה הפרסית, וגרמו לשינוי הוראה להכחדת עם ישראל.

מגילת אסתר זה הספר היחיד במקרא, שהמילה אלוהים אינה מוזכרת בו. בעוד על-פי המסופר בספר בראשית פרק י"ב שרה אימנו יפת התואר, הניצבת מול שררה מונרכית המצרית, נחלצת מאימתה בזכות נוכחות אלוקית, הרי על-פי המסופר במגילת אסתר, היא פעלה אך ורק באמצעות נוכחות אישיותה שלה.

קשה לי מאוד לנהל שיח ושיג כואב עם דמויות שמאד אהובות עלי. אך בצער אני מודה, שקשה לי לקבל פסוק: "וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם" (מגילת אסתר ח', 17). זו הפעם היחידה שמופיעה בתנ"ך המילה "מִתְיַהֲדִים". לצערי, המילה הנושאת את שם העם היהודי פעם יחידה בתנ"ך אינה חובקת ערכים אנושיים, אלא מתקשרת עם קבלת היהדות על-ידי גויים מתוך אימה ופחד. אינני חפץ בהתייהדות מתוך אימה ופחד. אני מבקש הִתְיַהֲדוּת מתוך הזדהות עם ערכיה. ארון הספרים היהודי מבורך בערכים, שהייתי רוצה שיכבשו את הגויים ולא "כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם".

המגילה מספרת לנו על הצהרה, המעידה על הצטרפות המונית של עמי הגויים ליהדות. אינני עם השמחים לעדות זו של המגילה. לא אהיה עם רוקעים ברגלים ומתופפים במצלתיים וברעשנים בבית הכנסת למקרא פסוק של התייהדות מתוך אימה. אינני נמנה אל עולזים בבתי הכנסת המעלים על נס יהדות המספחת גויים בכוח. לא אהיה עם שיכורי שמחה למקרא פסוק המעיד על גלי גיורים המוניים. מה שהחל בעידן הפרסי על-פי עדות מגילת אסתר הפך למדיניות רשמית בתקופת החשמונאים. רק שההתייהדות נעשתה ביתר כוחנות על-ידי דמויות, שבלט בהן בימי בית שני אלכסנדר ינאי. מדיניות אלכסנדר ינאי העלתה מהאוב מדיניות של התייהדות כוחנית, שנקט בתקופת בית ראשון המלך עוזיהו.

לבי לא עם הפסוקים המעוררים התרגשות "וּשְׁאַר הַיְּהוּדִים בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶך...הָרְגוּ בְּשוֹנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אֶלֶף" (מגילת אסתר ט' 16). לא אשתתף בצעקות הגיל בבית הכנסת בעת שמחה על טבח המוני. אני מוכן להשלים עם כל ענישה של אשמים ישירים בהתאכזרות ליהודים, אבל לא בטבח של שבעים וחמישה אלף אנשים ונשים, זקנים וזקנות, ילדים וילדות. וזאת בנוסף ש"בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׁר בְּאָדָר הָרְגוּ בְּשׁוּשָן שְׁלֹש מֵאוֹת אִישׁ" (מגילת אסתר ט' 15).

אינני רוצה לחנך את ילדי, נכדי וניני ליהדות שהאידיאל שלה מעלה על נס בבית הכנסת, בית מקדש מעט, תמונה של עמי העולם המעריצים את היהדות, "כִּי נָפַל פַחֲדָם שֶׁל כָּל הָעַמִֹים" (מגילת אסתר ט' 2). איני חפץ בתאוות נקם והנאה ממנה, כפי שעולה מהמגילה "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אוֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאָבְדָּן, וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם (מגילת אסתר ט' 5) קשה לי לקבל את הביטוי "וַיַּעֲשׁוּ בְּשׁוֹנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם".

אויב הוא יצור הנברא בצלם. אין לקבל את ההיתר של פרק ט' פס' 5 במגילה. לכן במגילת אסתר שלי במקום פסוק 5 מפרק ט' אקרא לילדי ולנכדי משירת חגית גרוסמן, הכואבת מציאות בה אנחנו סותמים "אֶת אָזְנֵינוּ מִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת שֶׁבְּעֵינֵי הָאוֹיֵב שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת אָהוּב". אני אמחק ממגילת אסתר שלי את פסוק "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אוֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׂלָלָם לָבוּז" (מגילת אסתר ח' 11). השפה העברית השגורה בפי אינה מתירה לי להעלות על דל שפתי מלים עבריות, שיש בהן התר להרוג טף ונשים ולבוז שלל. לזכותו של העם על-פי הסיפור במגילה, הם לא חטאו בחטא השלל והביזה.

כשאני מסיים לכתוב שורות אלו, פורץ ממרקע הטלוויזיה מלל שטוף זימת-של ולדימיר פוטין, שלמעשה מממש את הביטוי: "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה... טַף וְנָשִׁים..." זה מה שפוטין עושה היום ברחבי אוקראינה.