לב הכתיבה

מי שעקב אחר דרכו של יוסף אלרן, יוכל למצוא רמזים לפקעת הסבוכה הזו ברומנים קודמים שכתב. יום אחד נקבל את 'כל כתבי יוסף אלרן' ונוכל לחבר את כולם לסאגה סוערת, ל'קומדיה אנושית' רבת מצבים ורבת אירועים. אכן, מדובר בטריטוריה סוחפת ורווית תהפוכות, ואכן נכון: מדויק יותר לכנות את אוסף יצירותיו 'טרגדיה אנושית' מרתקת מאין כמותה, מסע בעקבות האהבה, מלחמה כנגד כל הסיכויים.

אנסה לגעת בדרכו המיוחדת של אלרן - להפוך אהבה וכמיהה למיתוס, לתמונת חלום. הנה קטע מספרו 'עקרון הכמיהה' - הנה לכם תמונה שהופכת להיות תמונת יסוד חלומית - שמערבבת לבבות, שמטלטלת שמים וארץ: "איך באתי אלייך נועה, ואת יצאת אליי מהמשרד, חמקת באמתלה כלשהי ונתחבת במתיקות אל תוך המכונית. ואז נסענו משם, ואת אמרת: אכוון אותך אל החוף, יש שם מקום שאני אוהבת להיות. איך זעקו גופינו זה אל זה, והתשוקה של שנינו להטה באוויר. והתלטפנו בחוסר אונים, ואמרת זה המקום שלי, ליד הסלע הענקי הזה, מאז היית ילדה. ואני אמרתי: לא ניפרד לעולם, יהיה אשר יהיה, לא ניפרד.

ביום ההוא אירסתי אותך מתחת לאותם שמיים לעיני האלוהים. עוד ניצב שם הסלע ההוא, דורות על דורות עומד שם. אלוהים הציב אותו כך, והוא שמע אותנו והחריש, ראה אותנו והסתיר, ואולי כאב את כאבנו. עומד כך, ענק ודהוי ויגע, קרוב כל כך למים ואל יכול לטבול, מחריש בענקיותו בדממה חסרת אונים של מיתוס, שותק את כאב הכמיהה ואת אי-יכולתו לנגוע". עמוד 31.

מי שקורא קטע קצר זה, חש רטט, מרגיש כיצד נוצרים סמלים, כיצד נבנה מיתוס. הסלע כמעוז של זיכרון, חוזקו כמסמל עוצמה של רגשות, תשוקתו לגעת במים, כדרך לבטא אהבה בלתי מושגת. הלב נרגש, ואותו סלע מתחבר להרבה סלעים שהיו לסמל, ונמצא אותם בספרי המיתולוגיה.

הספר 'עקרון הכמיהה' כותב את לוחות הברית של כל ספריו הבאים. הנה לנו בין דפי האהבה הנואשת והפיוטית הזאת יסודות ששובים את הלבבות, מתכון הפלא של אלרן לחשוף בפנינו דרכה של אהבה מעודנת, שירית: בדרך קסומה אנו מתוודעים לחיים הפנימיים, לרגשות האוהבים. לאלרן כישרון מיוחד לחשוף בצורה נוגעת ללב את עולמה של האישה האוהבת - עד כי נפשנו נקשרת בנפשה.

דרכם של האוהבים נשקפת מעיניו של אותו סלע המבקש לו עולם שאינו יכול להשיג, ואנו חוזים בכמיהה החובקת עולם, מנסה לשרוד למרות הכול. עולמם של הכמהים - שוברים גדרות, שוברים פחדים, יוצאים לדרך שאין ממנה חזרה.

יוסף אלרן ידוע כסופר בעל נשימה ארוכה. האהבות שהוא טווה במסתרים הן אהבות הנלפתות בחוטים של מבוך, בשבילים של 'ויא דולורוזה'. יש לו כוחות ללכת עם גיבורי האהבה שלו בסבלנות, להביט עליהם מלמעלה כבורא חיים, לצייר בערפל רך, בפרטים כביכול שוליים, ואט אט נפרשת לפנינו הכמיהה לכל עומקה, מהותה, משמעויותיה השמֵימיות, הארצית: יוסף אלרן ניצב ליד הפלך שלו כטווה לנו משכן משלו, יריעה מטריפה: פיסת אהבה בדרך של מעשה אורג, במיניאטורות מעוררות השתאות.

ברומנים של אלרן גבולות נחצים, אהבות אסורות זוכות ליד מלטפת, לעט סופר שאוהב את גיבוריו וגיבורותיו ומנסה למצוא להם נתיב של עילוי, של יציאה לדרך חדשה. הרצונות של גיבורי הספר נתקלים במהמורות מכשולים, אנו נחשפים לעולם רוטט, צעירים חסרי מנוח. ראינו זאת גם בספר הפיוטי 'פואמה לסיגל'.

ראו נא כיצד גיבור חלומותיה של סיגל מתמודד עם אהבתה הבלתי אפשרית: "צמרמורת שלא הייתה חדשה לו חפה בו. הנה זה שוב קורה לי, הרהר. שוב אני מתאהב ושוב רוצה אישה שאינה שלי. ושוב היא מתוקה וקטנה. אני מכיר אותו ומתאהב, חוזר לרעייתי ומתאושש. ועכשיו זמן של חוסר מנוח הוא מנת חלקי ונראה שיימשך ויהיה מטלטל למדי.

'סיגל'..., מלמל.

שאלה: 'על מה את חושב פתאום כאילו לא היית כאן'?...".

ובהמשך השיחה השברירית: "שקעה במחשבה, שתק רגע וחייך, והיא לגמה קפה. בצעה את הקרואסון, לעסה לאט, אהבה את טעם השקדים. לא הישירה אליו את עיניה. הוא הרבה להתבונן בה. ידע שהוא מאוהב ורצה לדעת מה מתחולל בה..., פואמה לסיגל - עמוד 107.

כמיהה כה נשגבת תמצאו באותו ספר יסוד של אלרן - 'עקרון הכמיהה': "ואולי אנחנו חולמים, נועה, אולי חלמתי אותך ואינך אלא תקוות האושר השוכנת בי, משאת נפשי החבויה. אולי חלמת אותי מתוך תקוות האושר החבויה בתוכך, ואתפוגג עם יקיצתך כהתפוגגותו של החלום... והלא משהכרתי אותך ידעתי כי תרצי בי, כשם שידעתי כי ארצה בך, וכאילו רציתי בך עוד בטרם. כאילו היינו - אילו זה היה אפשר - איזה זיכרון מוחשי של אהבה גדולה שהתרחשה פעם".

שימו לב, כיצד אהבה הופכת להיות מיתוס מקַדמת הבריאה, מימוש של אהבה גדולה שהתרחשה בתולדות הבריאה. החיבור בין הלבבות הוא ראשוני, היולי, בראשיתי, כמו כל איתני הטבע שנוסדו עם קדמת היקום.

בכל פרק של מעשה אהבים אנו חשים את ידיו של מחבר הספר, מושך בחוטים, נוגע במגע קסם בלב הדמויות - וכמה הוא נרגש למראה הכמיהה ההופכת לכוח אדיר: במלאכת מחשבת כל מפגש הופך להיות התרחשות נסתרת ומרוממת רוח. אנו נחשפים לצפונותיהם של שני אוהבים: הדרך שבה הם מתפתלים באהבתם האסורה, העדינות שבה נשמותיהם נפתחות זו לזו. בכתיבתו של יוסף אלרן, יש קסם מיוחד, ונסו לחוש את שבילי היצירה: אנו צופים בהשתאות, כיצד הוא מצליח בכמה קטעים שבריריים לנתב את הגיבורים שלו, את האהבות הצועדות באפלה לקצה בלתי צפוי. ואט אט כל חוטי העלילה נלקחים אל הקצה הבלתי אפשרי.

הכמיהה היא אנרגיה בלתי ניתנת לעצירה, זהו כוח מיתולוגי. כבכל הסיפורים הפנטסטיים והאגדות הגותיות, אנו בפני עולם מכושף, נפשות היוצאות מחוץ למעגל הזמן, ממריאות לעולמות עליונים ובה בעת נאבקות במציאות קשה, כמעט נדרסות תחת גלגלי החיים. הכמיהה מעניקה להם מתיקות אסורה - ומים גנובים ימתקו. הסלע ליד אותם מים נואש לזכות במעט מן המעט.

יש ברומנים של אלרן חיבור לעלילות מן המיתולוגיה, אבל המפתיע, שגם המחבר עצמו, יודע לקחת יצירות שלו ולהפוך אותן למיתוס. כך קרה לשיר שכתב בשם 'פואמה לסיגל' - וברבות הימים כתב אלרן זאת כעלילה שנבטה מן הפואמה שלו 'פואמה לסיגל' שפורסמה באותו ספר שירים. והנה לכם, סיפורו של הרומן השני שהתפתח בעקבות השיר, 'סיפור אהבה' מתוך אותו ספר שירים.

כך בספרו 'עקרון הכמיהה' נגלה שורות פיוטיות שהפכו לנכסי צאן ברזל בכל ספריו, ואם תחפשו, תמצאו המשך לאותן שורות במסה של אלרן על הכתיבה והאהבה - בקובץ שיצא לאור בהוצאת 'מיטב ארגמן' - הקובץ 'פרדס היצירה'.

נסו לשער בנפשכם, מה יקרה, אם המחבר, שכה נקשר לעקרון הכמיהה הנסתר הזה - ימשיך וייתן לשיקוי הפלאים הזה ביטוי סוער ברומנים נוספים. יתברר לנו, שהשם שהענקנו ליצירתו 'הקומדיה האנושית' לא יספיק לנו, נצטרך להוסיף לשרשרת כתביו את השם 'האודיסיאה של הכמיהה'. מסע ללא סוף.

הכמיהה לכל עומקה בספרו הקדום - הכמיהה המופלאה הזאת היא ניסיון לגעת בקצוות בלתי אפשריים, בדרך שכולה חתחתים, ניסיון חוצֶה מקום, חוצה זמן, חוצה מוסכּמות. שוב אהבה אסורה. ההתענגות על הפרי האסור מסעירה את דמיונו של הכותב. כמיהה שאין לה מעצור.

ראו נא כיצד הדברים מתממשים בספר אהבה אחר שלו - "תחת אותם שמים" - וראו נא כיצד קטע קטן בספרו, מגלה כמה טפחים של סודות. ראינו זאת גם בציטוטים הקודמים, הנה לפנינו כמה מילים המאירות לפנינו נתיב מסתורי באותה מנהרה של סודות וקסם: "בשעה של שחר הביט בפניה, והם לא היו ברורים לו. ניסה למצוא את עיניה ולא מצא. היא נעה לעברו מתוך הערפל שעטף אותה, והייתה קרובה אליו כל כך, מפתיעה ומדהימה אותו, והוא ראה מקרוב והבחין בחמוקיה שנשקפו מבעד לאריג בגדה. כותונת דקיקה לבנה כיסתה את כל גופה, והוא ציפה להתבהרות. אך זו התמהמהה. היא קרבה ונגעה בו", עמוד 7.

וככל שהאוהבים מתקרבים, אנו חשים שעדשת המצלמה מגלה הכול, מקצה לקצה: "ואז נעצרה. פניה נגלו לו, והוא זכה לראותה בבירור. על-אף שכבר ידע מי היא רצה לוודא כי זו היא ולא דמיונו המתעתע. רצה להיות בטוח שזו היא ולא אחרת. ורצה לשמוע אותה אומרת דברים".

וכעבור כמה שורות של קרבה - אנו נוגעים בקצה: "רצה לנוע בה ולא יכול. אני רק חולם, חשב, אין זה אלא חלום. גלית... רצה לבטא את שמה, אך קולו לא נשמע. גלית, גלית".

כשאתה קורא בספרי האהבה שלו, אתה מבין שהכול התחיל שם - בספר הבסיס - בספר הכמיהה הראשוני. אין ספק: עלילות האהבה של אלרן שבות אל אותו סלע ואותו ים: לאותו ספר שכמעט נשכח, וזכינו שיופיע שוב - " עקרון הכמיהה".

במשך שנים רבים פנו אל אלרן, משום שהספר אזל מן החנויות. אנו הקוראים חכינו, שישובו לספר זה, שידברו עליו. אכן כן, שם נמצאים שורשי הכתיבה של יוסף אלרן, שם חבוי 'העיקרון' שעליו מושתתים כל ספריו. בכל פרקי יצירתו נמצא שילוב של המוטיבים שזרמו בטרגדיות היווניות - האֶרוס והתנָאטוס, יסוד האהבה ויסוד המוות. יסוד התשוקה ויסוד הדגל השחור של הטאבו והאיסורים.

במשך שנים בנה אלרן תיאטרון של אהבות רוויות סבל ואפלה. הרומנים שלו כרוכים במאבקי, נפש, גם במלחמות אמת ברקע, כדרך להאיר את המלחמות הפנימיות.

גילינו באחד מן הרומנים האחרונים שלו - ערבוב של אהבה ומלחמה - כך בספרו 'אחרי ההֶלֶם החיים' - וברומנים אלה מדובר במרקחת טראגית. ויש אותות לכך גם ביצירות קודמות, ברומנים: "עזה כמוות" ו"כל הלילות". שם גם נמצא שימוש באהבה פראית או אהבה הכרוכה בחיזור גורלי. מי שיחקור ויעמיק לקרוא את כל ספריו, ימצא, שיוסף כהן אלרן מיומן ברקיחת דרמות אנושיות סביב אהבה, משברי אמון, חלומות ושברם. "עקרון הכמיהה' מוביל לחוסר מנוח בחיי הגיבורים, לתחושה שאין חיים שלמים.

כמו ברומנים החדשים, שמהם ציטטתי לעיל, כך נמצא גם ברומנים אחרים שלו, את הפריצה אל האהבה הקשה והמייסרת כדרך למצוא מרגוע, למצוא מנוח. האהבה, שעליה נאבקים האוהבים, כמו יוצרת ברומנים שלו תחושה, שיש סתירה לא נגמרת במבנה החיים. אין דרך לקבּל את הטוב כְּמובן מאליו. לא תמיד האהבות מסתיימות בסוף טוב, ולעתים אנו מפליגים עמו בספינות החותרות בַּמים הסוערים, צועדות כמו הטיטאניק אל השִׂרטון הבלתי נמנע.

אין ספק, אלרן יודע לספר סיפור. באותו רומן החותר תחת יסודות החיים, מנסה המחבר לערטל אותם עד גילוי מובנם, ובמחול הטראגי יש כביכול טרגדיה יוונית, מצד אחד - סבך בלתי נתפס - ובמכת מחץ דהירה לשיא - וכל זה עד להתפוצצות, עד להתרה של הסבך.

לפנינו מספר מיומן, שמוכיח כמה הוא מחובר ל'ספינת האהבות' שלו המשוטטת בים הסוער. יישר כוח להוצאת צבעונים שבחרה להשיב למחזור הדם הספרותי את ספרו הראשוני של אלרן. הקהל ימשיך לחוש אותו 'עקרון כמיהה' לספריו שובי הלב של יוסף כהן אלרן.