"עלות השחר" על-פי אפרים גנור

אפרים גנור ¹ שב ומוכיח שלמד בבי"ס עממי והוא בקי בפעולות הכפל והחילוק במספרים עד שתי ספרות. ללא קושי רב הצליח לחבר את כל המפלגות שנותרו בקואליציה הנוכחית עם כמעט כל מי שלא נמצא בה ולאחר שהוסיף לרשימה את איזנקוט המתלבט עם שני מנדטים "פרטיים" משלו שטרם נולדו, את "הציונות החדשה" ואת עבאס ("רע"ם") עם 2 המחבלים ממפלגתו שקטלו את שלימות הקואליציה הקודמת - הוא בוחר את הסקר הנוח ביותר מבין הסקרים האחרונים ומסכם את החבילה שהרכיב ל-61 מנדטים. זה רציני?! - בעיני לא.

לדעת גנור מוכיח מבצע "עלות השחר" ברצועה שהג'יהאד "...הצליח לשבש לליכוד את קמפיין הבחירות." הוא טועה; אפילו ההישג הקטן הזה נמנע ממנו, משום שהחישוב של גנור שגוי, והליכוד לפי שעה הוא זה שירכיב קרוב לוודאי את הקואליציה הבאה. אם ישכיל נתניהו להתגבר על עוינותו ועוינות רעייתו "לציונות החדשה" וימתן את מאמציו למנוע ממפלגה זו לעבור את אחוז החסימה, אפשר שישיג אפילו יותר מ-61 מנדטים.

אבל ניתוח זה לוקה בשני היבטים חשובים נוספים: ראשית, כשלון הממשלה הקודמת נבע מניגודי ההשקפות בין חלקיה, אשר ככל שניסו להדחיקם צפו ועלו למרכז הבמה משום שהן גנץ והן לפיד לא ניגשו בתום לב למשחק הביניים הפוליטי שמשקפת קואליציה של ניגודים. כמעט מן היום הראשון עסקו בפיתוח וטיפוח קשרים סקטוריאליים עם המדינות ועם ארגונים שנויים במחלוקת וסופו של תהליך כזה הוא כשל מהותי. מה שפרק את ממשלת בנט הייתה העובדה שרה"מ לא שם לב לחתרנות שותפיו ולא טרח להרגיע את תומכיו האידאולוגיים שהוא אינו שותף לקמפניה השקרית שלהם. מלכתחילה תחמנו הללו את הציבור הימני וחתרו תחת הקביעה העקרונית של בנט שממשלתו לא תעסוק בנושאי המחלוקת המרכזיים - בראש וראשונה איו"ש, ולא תאפשר בהם שינויים מהותיים. אלא שהבטחות בנוסח זה, בהישענותן על פרשנות "מקלה" של תומכי השינויים ועל תמיכה חזקה של יועצת משפטית כל-יכולה (עדיין) הנמנית להערכתי על חוגי המרכז-שמאל - הן הבטחות סרק.

לא מקרה הוא שהמרכז שמאל מגלה כמיהה עזה לממשלת אחדות רחבה, משום שסיכוייו להוביל מהלכים ברוח אוסלו כשהוא בגפו - הינם אפסיים. הימין נהג בשלטון - כמעט לאורך כל דרכו הפוליטית - כמומיה שלטונית - פורמלית; הוא אחז פורמלית ברסן השלטון ומעשית נסחף שוב ושוב לדרך השמאל-מרכז; זה הפטנט גם כיום והוא מסוכן יותר מעמידה מפורשת על הניגודים המפרידים בין הצדדים. אין זה סוד שמעמדו הפוליטי של השמאל נחלש, באשר כל הנחות היסוד של מדיניותו מתפוגגות ב-20 השנים האחרונות. דומה שהמאבק הנוכחי שבמוקדו ניצב כביכול נתניהו מנסה לטפל בשאלה אחרת לגמרי: כיצד למנוע מהימין המתחזק להוציא אל הפועל את תוכניותיו המדיניות באיו"ש ואת תוכניותיו החברתיות לאומיות בתוך ישראל. חרף הפסיביות מהעבר, לומד הימין לאט אבל בהתמדה משגיאותיו. מבחינה זו נתניהו הוא המנהיג החזק ביותר של הימין כיום, זה שמבטיח שפריצת דרך לשינויים מהותיים בכל התחומים היא ממש מעבר לפינה. נגד אפשרות זו מתנהל המאבק הפוליטי בשנים האחרונות, שבחלקו הוא גם אישי וגס.

הג'יהאד האיסלאמי איננו אויב של ממש והטיפול הכירורגי בו של המבצע האחרון איננו משנה את התמונה האסטרטגית; ההפך הוא הנכון. המבצע האחרון מחזק את החמאס משום שהוא מודה שישראל נרתעת בעימות צבאי מול החמאס אבל היא מוכנה לנסות את מזלה מול קבוצות מזויינות קטנות יחסית. עתה משהעביר חמאס את האחריות לריסון הג'יהאד לישראל, הוא יכול להסתפק בשלטון ברצועה, בבניית כוחו ובהמתנה לשעת כושר בה יוכל למתוח היטב את שריריו המשורגים עוד יותר.

מתוך 4 הגבולות המאיימים להשתלב בחזית אנטי-ישראלית אחת - לבנון, סוריה, עזה וירדן - ביססה אירן את נוכחותה הצבאית הבלתי-פורמלית נגד ישראל: לבנון, סוריה ועזה. בסוס זה הוא ברמה שבה ישראל נרתעת מעימות צבאי עם הכוחות המצויים בהם. התרגיל האחרון מול הג'יהאד היה מוצלח משתי סיבות: ישראל הפתיעה בנקיטת יוזמה והג'יהאד לא התכונן לרמת היעילות שפגש בסוללות כיפת ברזל ובאיכות מודיעין המטרות של צה"ל. זו אינה מערכה - זהו מטווח!! במערכה חייבים לטפל בתשתיות ולגדוע את מרבית ראשי גורמי העוצמה של היריב האמיתי ולא רק את סמליו; בעזה היריב האמיתי הוא חמאס.

הבעיה הגדולה של ישראל בסבבי הלחימה בעזה היא שחיקת התושבים האזרחיים. זהו תהליך מתמשך. אם נגיע בו לפרימה משמעותית תהיה לדבר השלכה אסטרטגית חמורה. לכן, המבחן האמיתי איננו הפגיעה בג'יהאד, אלא השינוי - אם בכלל - שגרם אופי מערכה זו לתודעת החמאס ואזרחי עזה; על כך רק ימים יגידו. ישראל יכולה לקדם תובנות אסטרטגיות הרצויות לה אם תנטרל את הרשות הפלשתינית מהשפעה פוליטית באיו"ש ותתנהל מול מרכזי האוכלוסין באזור כפי שהיא מתנהלת מול עזה, בהבדל אחד: את עזה יש לפרק לשתי רשויות אזרחיות נפרדות - צפונית ודרומית ולקיים בכל אחת מהן שלטון אוטונומי מקומי.

אם לחזור לעלטה הפוליטית שבתוכה מהלך גנור, מתמיה להיווכח עד כמה יכול אדם לראות את המציאות ובה בעת לברוח ממשמעויותיה. ישראל אינה יכולה להתקדם בנושאים המרכזיים המעצבים את חייה מתוך קיפאון שמקורו באי-הסכמות אידאולוגיות, ומתוך הסכמות פוליטיות להמשיך בדרך בלתי-אפשרית זו: התקדמות מחייבת הכרעות והדרך הנכונה לעשות זאת היא במשאל-עם (שתוקפו לפחות 10 שנים). אין לישראל כיוון מנגנון החלטות דמוקרטי טוב וראוי יותר מזה. הסוגיה הראשונה והדחופה ביותר היא זו העוסקת בריבונות וגבולות הקבע, לפחות ככל שרואה זאת מדינת ישראל. אין חייבים להכריע בכל השאלות במשאל אחד. אבל החלטה הקובעת את גבול הביטחון הקבוע של ישראל (הירדן במזרח והקו הסגול ברמת הגולן) תוריד מסדר היום את אחד מנושאי המחלוקות הקשות ביותר ותבהיר גם לשכנינו על מה אפשר ועל מה אי-אפשר לדבר. הכרעה כזו גם תקל על הקמת ממשלה רחבה שמוקד תשומת הלב הביטחונית שלה הוא אירן ומוקד תשומת הלב הפנימית הוא הכלכלה, החברה והממשל הציבורי.