אפילו הירי סלקטיבי

הירי בחברון פחות מסוכן מהירי בתל אביב? הירי בחברון פחות קטלני מהירי בתל אביב? הירי בחברון פחות משמעותי מהירי בתל אביב? הירי בחברון פחות חשוב מהירי בתל אביב? נדמה כי כל התשובות נכונות ודין הר חברון אינו כדין תל אביב.

התמונות בשידור חי ששודרו בכל ערוצי הטלוויזיה מהחיפוש אחר מחבל בתל אביב, כבשו את כל המרקע, עם ישראל כולו רדף אחרי מחבל אלמוני מצויד בנשק, הפרשנים פירשנו, האלופים בדימוס השיאו עצות, הפוליטיקאים ברברו סיסמאות ישנות ועבשות, המשטרה הצטלמה עם אקדחים שלופים הצבא שעט עם רובים ארוכי קנה, עיתונאים קלי רגליים ניהלו מרדף עיקש אחרי הכוחות הלא מאורגנים אוחזים במצלמות, והשיא היה בהבנה שמדובר באירוע דרמטי במיוחד היה כאשר תוכניות הריאליטי נדחו לטובת הסיקור ההוליוודי.

בהר חברון הסתובב מחבל עם נשק ארוך קנה, ירה מספר צרורות לעבר מבנה הישיבה, פצע תלמיד ישיבה ונעלם. כיתת הכוננות הוקפצה, גורמי צבא הצטרפו לחיפושים, התושבים המבוהלים נדרשו להישאר בבתים, לגלות ערנות, ולצפות להנחיות.

התושבים החרדים לגורלם, הדליקו את הרדיו ושמעו את איימי וואיינהאוס שרה בקולה הייחודי, זפזפו לתחנת רדיו מואזנת אחרת ושמעו שיחה מרתק עם הסופר אחיטוב בן יהוידע, התושבים הנצורים מיהרו לכוון את התדר לתחנה השלישית, התחנה הצבאית, שם היו בטוחים שמיטב הכתבים יעקבו אחר האירוע המתגלגל ושמעו פאנל סאטירי עוקצני, ציני ומצחיק במיוחד.

בצר להם הפעילו את מכשיר הטלוויזיה, זוכרים את הסיקור הבלתי פוסק במרדף אחר המחבל בתל אביב, ובכל ערוץ שעברו גילו באחד תוכנית בישול ונאום מייגע על-אודות אומנות גלגול הבצק, בערוץ האחר נפלו עיניהם על תוכנית ריאליטי, קבוצת צעירים צועקים, מנאצים, מעשנים ורבים על-מנת אורז, בערוץ האחר עיניהם נחו על תוכנית ראיונות עם מלכת התיאטרון הישראלי, עוד תואר שניתן לעשרים מלכות לפניה.

תושבי הר חברון הנצורים כיבו את הטלוויזיה, פסעו על הבהונות אל המטבח החשוך, מזגו כוסות מים קרים והסדירו נשימות. במבזק שדיווח על נושאים שונים מסרה הכתבת הצבאית באייטם הרביעי על ניסיון פיגוע ירי בהר חברון והתושבים נצורים בבתיהם. דין שדרות כדין תל אביב, דין נצרים כדין תל אביב, דין הר חברון כדין תל אביב, ממש לא. ההתייחסות לאזרחים לפי הגאוגרפיה ולא לפי היותם אזרחים ישראלים, היא חרפה. ההתייחסות לאזרחים באופן מפלה היא בושה, ההתייחסות לילדים מכפר סבא ומראשון לציון כבעלי ערך גבוה יותר מילדים בשדרות בהר חברון היא גם בושה וגם חרפה.

בכל פעם שפוליטיקאים, אנשי רוח ואנשי תקשורת יגלגלו עיניהם יצקצקו בלשונם, יפריחו סיסמאות חלולות וריקות מתוכן, ידברו על דין כדין, תזכרו בהתעלמות המוחלטת מאזרחים ישראלים נצורים בממ"ד בשדרות, באזרחים מבוהלים הכלואים מרצון בבית בהר חברון. כמעט הכל הפך לפוזיציה, גם האקדח כבר לא טהור, גם חיי אזרחים כבר לבשו את גלימת הפוזיציה.