תבנית נוף מולדתו - "בְּעִיר הַהֲרֵגָה"

בפברואר 1903 התחוללו פרעות נגד יהודים בעיירה דובוסארי שבמחוז בסרביה. קצת לפני כן נמצאה גופתו של הילד הרוסי מיכאל ריבשנקו ועליה סימני אלימות. במקביל הרעילה ילדה רוסיה את עצמה ומתה בבית חולים יהודי. למרות שהחקירה שהעלתה כי הילד נרצח על-ידי קרוב משפחה, עורך העיתון האנטישמי "הבסרבים", פאבל קורשוואן - שעוד לפני כן קרא ל"מסע צלב נגד הגזע השנוא" - האשים ברצח שני הילדים את היהודים שהיו, לדבריו, זקוקים לדמם לאפיית מצות לקראת חג הפסח. עיתון נוסף, "האור", פרסם את אותן ההאשמות שעליהן חזר ההגמון של העיר ביום תחילת הפוגרום. ההאשמה חוללה מהומות נגד יהודי העיר. ביום האחרון של חג הפסח באותה שנה, 19 באפריל, החל בקישינב בירת בסרביה, המרוחקת כארבעים ק"מ, פוגרום שנמשך שלושה ימים. נהרגו בו 49 יהודים, נפצעו 500 איש, מהם 92 קשה, ומעל ל-700 בתים נבזזו ונהרסו. כשפרטי הפוגרום הגיעו לארצות המערב, יצאו אלפים להפגנות המוניות, בניו-יורק, בלונדון ובפריס. המחאה כנגד השלטון הרוסי הייתה חריפה. הנשיא רוזוולט העביר מכתב מחאה לצאר, אך השליט הרוסי סירב לקבלו.

ההיסטוריון שמעון דובנוב, שעמד בראש הוועדה ההיסטורית שחקרה את מאורעות הדמים, כינה את הטבח בקישינב כ"תחילת הפוגרומים המדיניים". כלומר, אירועים אשר אורגנו על-ידי השלטון הרוסי כדי להשיג רווח פוליטי. כוונתו של שר הפנים, פלווה, הייתה להתנקם ביהודים על השתתפותם בארגונים המהפכניים, ולהכתים את תנועת השחרור הרוסית כתנועה של יהודים בזויים. כדברי דובנוב: "להטביע את המהפכה בדם ישראל - זו הייתה מחשבת השטן".

אחד העם, שמעון דובנוב מ"חכמי אודסה", ואנשי רוח נוספים, קראו אחרי הפוגרום להתארגנותה של הגנה יהודית עצמית בכל הקהילות היהודיות ברוסיה. בכרוז שפרסמו בשם "אגודת הסופרים העבריים" באודסה, הם כתבו: חרפה היא לחמישה מיליון נפש אדם להטיל עצמם על אחרים, לפשוט צווארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי לנסות כוחם להגן בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם... מי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסיבה הראשית להבזותנו בעיני עם הארץ... רק היודע להגן על כבודו מכובד גם בעיני אחרים. חִדלו מבכי ותחנונים, חִדלו מלפרושׂ כפיכם על שונאיכם מנַדֵּיכם, כי יבואו ויושיעוכם, תושיע לכם ידכם!".

עקרון השרידות

לפי ההיסטוריונית אניטה שפירא, "בהתחשב בהסתייגותו העמוקה של אחד העם מכל שימוש של יהודים בכוח, הייתה קריאתו זו בגדר מהפכה בדרכי מחשבתו ותגובתו". מהפכה זאת בערכיו של המנהיג הציוני, הגלותי ביותר, מאסכולת בן זכאי (ראה להלן), שהתנגד לריבונות יהודית, אלא רק בימי המשיח, כמו החרדים, נובעת מפעולתו של עקרון השרידות: הפוגרומים איימו לא רק על האקטיביסטים, אלא גם על הפציפיסטים מסוגו של אחד העם, כך שהם הפכו לאקטיביסטים, אפילו לשעה.
נחמן סירקין, מאבות הציונות הסוציאליסטית, שגם בדי-אן-אֵי שלה מוטבע פציפיזם, כתב תיאורים מצמררים על ההשתוללות נגד היהודים בקישינב. הוא היה אחד הראשונים שחש "את הרעם הנורא בתוך הסערה האנטישמית המתמדת". הרעם הנורא יירָאה לעיני כל בשואה.

ז'בוטינסקי נשלח על-ידי עיתונו לקישינב להביא לעיר מצרכים שתרמו קוראי העיתון. הוא ראה את ההרס, ראיין ניצולים, גם נפגש עם מנהיגי הציונים ברוסיה, ובראשם מנחם מנדל אוסישקין, ועם המשורר חיים נחמן ביאליק, שכתב בעקבות הפוגרום את הפואמה " בְּעִיר הַהֲרֵגָה" ואת שירו "על השחיטה". ז'בוטינסקי תרגם את "בעיר ההרגה" לרוסית, והוסיף לו שיר הקדמה משלו.

להלן קטע הסיום של שירו של ז'בוטינסקי:

• 
  בעיר ההיא ראיתי תוך סחי
  פיסה אחת מגוויל תורה קרוע.
  ניערתי בזהירות מקלף נצחי
  את האבק שבו היה זרוע;
  ושם כתוב: "בארץ נוכרייה" -
  רק שתי מלים מספר עם-הנצח.
  בשתי מלים הללו חבויה
  היסטוריה של כל פרעות הרצח.
  "וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה".
  

את קטע הקלף הזה הציג ז'בוטינסקי, אחרי עשר שנים, באספה של יהודים באלכסנדריה שבמצרים, שבה הם חתמו על רצונם להתנדב לגדוד יהודי בשרות הצבא הבריטי, שישחרר את ארץ ישראל מן השלטון הטורקי, והיהודים יוכלו לקיים ריבונות בארץ משלהם ולנטרל את האיומים עליהם.

תרגום שירו של באליק התקבל בתרבות הרוסית הכללית כיצירת מופת, וז'בוטינסקי נחשב להבטחה גדולה בתחום השירה. אך ז'בוטינסקי וִתֵּר אז על קריירה מזהירה. הפוגרום השלים את בניית תבנית נוף מולדתו של ז'בוטינסקי וגיבש את תפיסת עולמו הביטחונית-לאומית.

יותר מכל הזדהה ז'בוטינסקי עם השורות של ביאליק:

• תַּעֲמֹד הַצָּרָה לְדוֹרוֹת - צָרָה לֹא-נִסְפָּדָה,
  וְדִמְעָתְךָ אַתָּה תֵּאָצֵר דִּמְעָה בְלִי-שְׁפוּכָה,
  וּבָנִיתָ עָלֶיהָ מִבְצַר בַּרְזֶל וְחוֹמַת נְחוּשָׁה
  שֶׁל-חֲמַת מָוֶת, שִׂנְאַת שְׁאוֹל וּמַשְׂטֵמָה כְבוּשָׁה,
  וְנֹאחֲזָה בִלְבָבְךָ וְגָדְלָה שָׁם כְּפֶתֶן בִּמְאוּרָתוֹ,
  וִינַקְתֶּם זֶה מִזֶּה וְלֹא-תִמְצְאוּ מְנוּחָה;
  וְהִרְעַבְתָּ וְהִצְמֵאתָ אוֹתוֹ - וְאַחַר תַּהֲרֹס חוֹמָתוֹ
  וּבְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר לַחָפְשִי תְשַׁלְּחֶנּוּ
  וְעַל-עַם עֶבְרָתְךָ וְחֶמְלָתְךָ בְּיוֹם רַעַם תְּצַוֶּנּוּ.
  

"מבצר ברזל וחומת נחושה" של ביאליק הבשיל במשך עשר שנים בתודעתו של ז'בוטינסקי ל"קיר הברזל". לאחר הפוגרום בקישינב, חיבר המשורר יעקב כַּהַן בברן שבשוויץ את "שיר הבריונים":

• 
  קמנו, שבנו, צעירי אונים
  קמנו, שבנו, אנחנו בריונים.
  לגאול את ארצנו בסער מלחמה.
  תובעים את נחלתנו ביד רמה.
  בדם ואש יהודה נפלה
  בדם ואש יהודה תקום!
  מלחמה לדרור, לארצנו מלחמה
  ואם מת הדרור - תחי הנקמה
  אם משפט אין בארץ תשפוט החרב
  ולו נפול כחול מזכיותינו לא נרף.
  בדם ואש יהודה נפלה
  בדם ואש יהודה תקום!
  "בדם ואש יהודה תקום".
  

לאחר זמן היה הפזמון החוזר "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" לסיסמת ארגון "השומר" הסוציאליסטי שקם בשנת 1909. השיר שימש כהִמנונהּ של "ברית הבריונים", המחתרת האנטי-בריטית הראשונה בארץ ישראל. עם השנים היה השיר למן המוכרים והאהובים על הבית"רים, חסידי ז'בוטינסקי ברחבי העולם.

הארגון להגנה עצמית בקייב בירת אוקראינה קרא לכל מי שיכול לנקום במסית פאבל קורשוואן שעבר לפטרבורג, בירת רוסיה, אחרי הפוגרום, יסד שם את העיתון היומי זנמאיה ("הדגל"). הוא היה הראשון שפרסם בעתונו את "הפרוטוקולים של זקני ציון" ויתכן אף שחיבר אותם. הסטודנט היהודי והפּעיל הציוני, פנחס דשבסקי, שהיה אחד החותמים על כרוז ליהודי רוסיה לארגן קבוצות להגנה עצמית, החליט לנקום. הוא נסע לבירת האימפריה פטרבורג, דקר את קורשוואן בסכין לאור היום ברחוב סואן והסגיר עצמו למשטרה. קורשוואן רק נפצע. דשבסקי הועמד לדין. במשפטו הוא הגן בקומה זקופה על מעשהו. הוא נידון לחמש שנות מאסר עם עבודת פרך. עורך הדין היהודי, ישראל גרוזנברג, שפעל למען זכויות היהודים ברוסיה, הצליח להמתיק את גזר דינו והוא שוחרר מכלאו אחרי שלוש שנים. מעשהו של דשבסקי זכה להד עצום, ובוודאי השפיע גם על ז'בוטינסקי.

במאמר שפרסם ב-1903 כתב ז'בוטינסקי על היהודים: "אנו, העם העומד עתה, בפעם האחרונה, על עברי פי התהום, לאחר שעבר את הארוכה שבדרכי ההיסטוריה: העם שמחר, אם לא ימצָא מקלט, הוא צפוי להתנוונות, ומחרתיים להשמדה תחת שמי ה'...". ובמאמר שני, שכתב באותה שנה, אמר שוב, שעם ישראל "עומד בפני התנוונות ומוות". ובכן: קיצור חריף ונמרץ של הרעיון שהביע במאמר הקודם.

אחרי הפוגרום בקישינב איתר ז'בוטינסקי את התהליך שיגיע לשיאו אחרי ארבעה עשורים בשואה. כדי להציל את העם היהודי הוא קשר את גורלו סופית עם המפעל הציוני.

כמו יעקב כהן, גם הוא הבין ש"בדם ואש יהודה תקום" ושבלא יכולת צבאית לא ניתן יהיה להגשים את מטרות הציונות. כאמור, שתים-עשרה שנים אחר כך, בכנס יסוד של גדוד מובילי הפרדות באלכסנדריה, שלף ז'בוטינסקי את פיסת הקלף שמצא בקישינב, שעליה כתוב "בארץ נוכרייה", סיפר על הפוגרום והכריז: "כאן בתעודה שעליה חתמתם נמצאת התשובה שלכם על קישינב".

"נולד טיפוס חדש של יהדות"

במפגש חברי ארגון "ירושלים" באודסה להפקת לקחי הפוגרום בקישינב, אמר ז'בוטינסקי: "יודעים אתם, חבל כל כך שהפוגרום נערך בקישינב ולא באודסה. כמובן שזה יכול להיות מאוד לא פטריוטי לגבי ערנו, אבל לעומת זאת זה פטריוטי לגבי כל מפעלנו: קישינב לא הייתה מוכנה לקבל בצורה 'חמה' את הפורעים. משום כך היו כאן היהודים כתמיד רק קרבנות, ואילו אנו היינו אולי מצליחים להוכיח לנו, לעצמנו ולעולם החוץ, שנולד טיפוס חדש של יהדות חדשה, ודבר זה כה חשוב הוא לתחייתה של היהדות כולה".

ב-1915, כשאת כל זמנו הקדיש ז'בוטינסקי בלונדון להקמת הגדוד העברי, הוא ערך ביקור קצר ברוסיה וביקר גם באודסה. את חברו, ישראל טריווש, הוא הזהיר שאסור להזניח את ההגנה: "זמנים ממשמשים ובאים ואנו תמיד הננו השעיר לעזאזל... זה שעבר עלי בשנת 1903, חדר עמוק לתוך נשמתי... ייתכן שקשה היא ההכרה כי ההיסטוריה האנושית נעשית בחשבון סופי בעזרת דם-אנוש, אבל אין להימנע מדבר זה, ידידי, וככל שנמהר להבין זאת במובן הרחב ביחס לציונות, כן נוסיף להתקרב להגשמת רעיון המדינה שלנו".

חוויות ההגנה העצמית היו גורם מרכזי בגיבוש תורת הביטחון של ז'בוטינסקי. ב-22 בינואר 1919, בשלב הראשון של מעורבותו הישירה בסכסוך היהודי-ערבי, ובמשולש היחסים שבין השלטון הבריטי לבין היהודים והערבים, הוא כתב לוויצמן: "לא לקחתי חלק בארגון ההגנה העצמית בימי-נעורי, כדי לשבת עכשיו ולהסתכל בשקט איך תוקעים לראשיהם של הערבים שיוכלו להיפטר מאתנו, אם רק יתנו לנו בעיטות חזקות למדי".
לרעייתו יוענה כתב באותו חודש: "הדבר עוד עלול להיגמר כמו בקישינב. לא באותו אופן טרגי, אבל באותה צורה בזויה".

בשבוע הבא: זלזול בגנרל אדמונד אלנבי; אנשי מעשה אינם בהכרח מנהיגים; על מנהיגים להיות חריפי שכל, בעלי אופי חזק ואינטלקטואלים; המלחמה היא מודל אנתרופולוגי להוויית האדם; הגותו הצבאית של איוון בלוך; מלחמה היא מאפיין נורמלי של המציאות; שילוב של מלחמה ומדינאות; יש לחנך צעירים לגבורה; המשחק האנושי האולטימטיבי הוא מלחמה; מאמרו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי; יהדות של שרירים; השפעתו של ניטשה.