לא לבייש את ההמנון שלנו - "התקווה"

בשנת 1878 כתב המשורר נפתלי הרץ אימבר יצירה, שכללה תשעה בתים. נפתלי הרץ אימבר ניהל בשורות שכתב דיאלוג עם חזונו של הנביא יחזקאל "חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְּבֵשׁוֹת" בפרק ל"ז פסוק י"א: "וְהִנֵה אוֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ". בדיאלוג ביקש המשורר להביע את השגותיו על דברי הנביא יחזקאל - "הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה, לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֵנוּ, עִיר בָּה דָּוִד חָנָה". לימים שינה נפתלי הרץ אימבר את הגרסה המקורית, וכתב גרסה חדשה המושרת בפינו - "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם /לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן יְרוּשָׁלַיִם".

לחוויה הזו של שירת "התקווה", שכתב נפתלי הרץ אימבר, מבקשים "נאמנים פטריוטים" למלים הכתובות להכניס בכוח ערבי, אזרח מדינת ישראל. נדהמתי לשמוע בפנלים, שנערכו בערוצי הטלוויזיה אחרי הבחירות, דברי לעז על אזרחי מדינת ישראל הערבים. דברי הלעז באותם פנלים ייחסו לאזרחי מדינת ישראל גילויים של אי-נאמנות, כי הם אינם מתקשרים לתכנים של המנון המדינה בה הם חיים ובה הם אזרחים.

מצערת ההסתה הפרועה של חוגי הימין נגד האוכלוסייה הערבית. בהסתה זו הם פוגעים לא רק באוכלוסייה הערבית, אלא הם פוגעים בכבודו של נפתלי הרץ אימבר ובכבודה של יצירתו המפוארת, שאנחנו אמצנו כהמנון למדינתנו היקרה לנו.

לקראת הקונגרס הציוני החמישי הציע נפתלי הרץ אימבר את מילות השיר "התקווה" כהמנון לתנועה הציונית, אך הוא נדחה. בשנת 1903 בקונגרס הציוני השישי, שדן בתוכנית אוגנדה בה תמך הרצל, הושרה "התקווה" בהתפרצות של סערת רגשות נגד הקו, שהוביל המנהיג הכל יכול, בנימין זאב הרצל. קהל הצירים פרץ בשירה ספונטאנית אדירה, כי הסעיר אותו צירוף המילים "נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה" ובהמשך "עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה".

זו הייתה תגובה של פרץ רגשות של רוב צירי הקונגרס, שביקשו להוריד מסדר היום את תוכנית אוגנדה. כך כבשה "התקווה" מקום מכובד. החל מהקונגרס הציוני האחד-עשר שרו את "התקווה" בעמידה לא כפי שקודם לכן שרו בישיבה. רק בקונגרס הציוני השמונה עשר בשנת 1933 נקבעה "התקווה" כהמנון של התנועה הציונית.

זכות מוסרית

היום "פטריוטים" בעיני עצמם מבקשים לחייב כל אזרח ערבי, החי במדינת ישראל, לחוות את החוויה של לידת ההמנון. לחייב כל ערבי שיחיה את החוויות והתקוות של העם היהודי במהלך אלפים שנות גלותו לבנות את ביתו הלאומי בארץ ממנה הוא הוגלה. את המלים "נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה" ו"עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה" מכבדים האזרחים הערבים בדומיה, כשהם נוכחים בטקסים בהם מושר המנון המדינה. אך האם ניתן לדרוש מהם, שיהיו שותפים רגשית להוויה, שהלמה והסעירה את צירי הקונגרס הציוני השישי, כי היום זה המנונה של מדינתנו.

אני מטיל ספק, אם כל אותם מזדעקים מודעים לכך, שבבית התשיעי ב"התקווה" ישנן שורות המתייחסות אל "רוֹפְאֲך יְיָ, חָכְמַת לְבָבוֹ, לֵךְ עַמִּי לְשָׁלוֹם וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא ...עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ". אני מצר על ביטויי התלהמות נגד האוכלוסייה הערבית, כי אין לנו זכות לדרוש מאזרח ערבי שיתחבר למלים האלו. אני מצר על התבטאויות באותם פנלים, בהם נושבת סופת הוריקן של שנאה חסרת מעצורים, כשאנחנו דורשים הזדהות מאזרח ערבי בכל נימי נפשו עם טקסט, בו ניתן למצוא גם את השורות הבאות: "כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ ...עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ". האם יש לנו זכות מוסרית לדרוש מאזרח ערבי להתחבר לתקווה הזו?

נכון, שבעשרה בנובמבר 2004 קבעה הכנסת את "התקווה" כהמנון לאומי בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה לחוק הדגל הסמל והמנון המדינה. לא כל תשעת הבתים נכללו בהמנון. נכללו רק שני הבתים הראשונים. יש לכבד את "התקווה" כהמנון בתוקף העובדה שבעשרה בנובמבר 2004 קבעה הכנסת את "התקווה" כהמנון לאומי. אך אין מקום לפרץ של שטנה נגד אוכלוסייה ערבית, שאינה שרה מלים, המביעות רק את כמיהתו של העם היהודי לארצו.

ציון הכמיהה רק של העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי. שירת "התקווה" נותרה נכלמת ומבוישת, כאשר מבקשים לכפות על בן עם אחר לספוג לתוך ורידיו את התקווה, שהסעירה את בני העם היהודי לחזור לכור מחצבתם, לחזור לבית ממנו גורשו.

בימים אלו שאנחנו קוראים את פרשת השבוע, פרשת "לֶך-לְךָ", אני נמנה עם השמחים, שחזרנו אחרי אלפיים שנות גלות למכורתנו. אני שמח כי חזרנו אל הארץ, שאליה נאמר לאברהם, אבי האומה - "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ". התכלית כנאמר בבראשית י"ב פסוק ב' "וְאֶעֶשְׁךָ לְגוֹי גָּדוֹל" ועל-פי הנאמר בפסוק ד' "וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה.

הסתה פרועה בפנלים אחרי יום הבחירות אינה מתיישבת עם התכלית האמורה בפסוק ד', שיתברכו מהעוצמות המוסריות ומעולם הערכים שלנו כל משפחות האדמה. ההסתה הפרועה נגד האוכלוסייה הערבית היא גם מביישת את ביטויי הכמיהה והערגה הזכים והטהורים של העם היהודי, שבאים לידי ביטוי בהמנון שלנו - ב"התקווה".