לא משתלם להיות יאיר נתניהו

זהו. נסתם הגולל על מאבקו הממושך של יאיר נתניהו מול עורך אתר "וואלה" לשעבר מר אבי אלקלעי, שתבע את נתניהו בלשון הרע וזכה בסכום של 400,000 שקלים (כולל הוצאות) וזאת - בלא דיון ענייני לאחר שיאיר נתניהו לא הגיש כתב הגנה כנגד התביעה. בית המשפט העליון, בשני הליכים מקבילים, דחה את שתי בקשותיו של יאיר נתניהו שנועדו להביא לאותה תוצאה - ביטול פסק הדין, ופתיחת התיק לדיון ענייני לאחר שיגיש כתב הגנה.

ניסיון לעקוב אחר נפתוליו של המאבק המשפטי הזה בערכאות השונות מעורר מיד את דבריו האלמותיים של שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון (שיש המכנים אותו "שופט נשמה") בע"א 189/66 - שם הוא קובע את הדברים הבאים (ציטוט):

• 
  הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר-מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות... לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה. אין להעלות את האסקופה לדרגת מטרה. העיניים צריכות להישאר נשואות תמיד אל המטרה היחידה של כל משפט, והיא - עשיית משפט צדק בין הצדדים על יסוד בירור הוגן והולם של גוף העניינים האמיתיים השנויים במחלוקת ביניהם"
  

עד כאן הציטוט מדבריו של כבוד השופט ברנזון.

למקרא ההחלטות השונות בתביעה נגד יאיר נתניהו - התמונה ברורה: יאיר נתניהו חויב לשלם לתובע את הסכום הפנטסטי של 400,000 שקל, וזאת - בשל סיבות פרוצדורליות גרידא - מבלי לקיים דיון ענייני לגוף המחלוקת והסכסוך.

הערכאות השונות, שעסקו בתיק, טרקו פעם אחר פעם את דלתותיהן על אצבעותיו של יאיר נתניהו - מבלי לאפשר לו להיכנס פנימה.

יאיר נתניהו, מצידו, רץ בעיניים פקוחות היישר אל תוך המלכודת הפרוצדורלית - אותה מלכודת שחלק בלתי נפרד ממנגנון ההפעלה שלה נגוע בשיטות להשגת יתרונות בשיטת "המחטפים".
משנתו של השופט ברנזון המדבר כאמור על "עשיית משפט צדק על יסוד בירור הוגן והולם של גוף העניינים האמיתיים השנויים במחלוקת בין הצדדים" - משנה זו נבעטה החוצה אל מעבר לגדר. הפרוצדורה הקרוייה בפי השופט ברנזון "אסקופה" שודרגה והועלתה לדרגת מטרה והפכה לחזות הכל.

פסיקה עוקפת פרוצדורה

אלא שבעניינו של יאיר נתניהו, העניין חמור יותר - כי פסק הדין כנגדו התקבל - לא על-פי הפרוצדורה, אלא גם תוך עקיפת הפרוצדורה. במה דברים אמורים:

על-פי כללי הפרוצדורה, שהם תקנות סדר הדין האזרחי - בעל דין המגיש בקשה בכתב לבית המשפט חייב להקדים ולהגיש העתק של הבקשה לבעל הדין שמנגד.

וכך, תקנה 49(ד) לתקנות החדשות קובעת: "בעל דין אינו רשאי להגיש בקשה לבית המשפט... אלא אם כן פנה לבעל הדין שכנגד שבעה ימים מראש לפחות והודיעו על הכוונה להגיש בקשה בעניין; האמור לא יחול על בקשה לסעד זמני ארעי כמשמעותו בתקנה 97".

עינינו הרואות, תקנה 97 בלבד שעניינה בקשה לסעד זמני, פוטרת את המבקש מפנייה אל בעל הדין שכנגד ועדכונו מראש על הכוונה להגיש בקשה לבית המשפט. במילים אחרות, מכלל הלאו אתה למד על ההן, וקיימת חובה על המבקש להודיע מבעוד מועד לנתבע על כוונה לבקש נגדו פסק דין בהעדר כתב הגנה.

בהקשר זה ראוי לצטט כאן מספרו של פרופ' יששכר רוזן צבי: "הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי: מורה נבוכים" (ספר המשמש גם את שופטי מערכת המשפט) האומר כך (ציטוט):

• 
  מתקנה זו [49(ד)] עולה כי בעל דין המבקש להגיש בקשה כלשהי... חייב לפנות לבעל הדין שכנגד לפחות שבעה ימים לפני המועד שבו הוא מעוניין להגיש את הבקשה לבית המשפט ולהודיע לו על הכוונה להגיש בקשה בעניין. מחדל מעשות כן יגרור אחריו מחיקה של הבקשה, מבלי שבית המשפט ידון בה לגופה.
  

הדברים מדברים בעד עצמם - לרבות ובמיוחד הסיפה בקו הדגשה המדברת על חובת השופט למחוק את הבקשה - מבלי לדון בה - אם התובע לא הודיע לנתבע מראש על כוונתו להגיש בקשה לבית המשפט.

ולמקרה שבזמנים הרלוונטיים, התקנות הישנות הן אלה שהיו בתוקף - תקנה 241(ב) לתקנות הישנות קובעת כי: "הוגשה בקשה בכתב, יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר".

והנה מתברר, שהתובע אבי אלקלעי הגיש לבית המשפט בקשה בכתב לקבל פסק דין כנגד יאיר נתניהו בנימוק שיאיר נתניהו לא הגיש כתב הגנה. אלקלעי הגיש הבקשה לבית המשפט - בלא שיעביר העתק הבקשה ליאיר נתניהו ובניגוד למצוות התקנות.

אבל יתרה מכך ובזה העניין כאן: כעולה מכתבי הטענות שהתפרסמו, בית המשפט (כב' הרשם הבכיר אבי כהן) נעתר לבקשת התובע ונתן פסק דין כפי שהתבקש, וזאת - מבלי לוודא שהבקשה הועברה מבעוד מועד לנתבע יאיר נתניהו.

הנה-כי-כן, בית המשפט היה מחויב למחוק את בקשת התובע כיוון שהוא לא העביר מבעוד מועד העתק הבקשה לנתבע, אבל לא זו בלבד שבית המשפט לא מחק את הבקשה, אלא אף נעתר לה.

יצויין שבמקרה המסוים הזה הייתה להעברת העתק הבקשה ליאיר נתניהו חשיבות גדולה מהרגיל, וזאת כיוון שאין מחלוקת שכתב התביעה עצמו לא הגיע ישירות לידיו של יאיר נתניהו - מה עוד שחתימתו של יאיר נתניהו (או חתימה אחרת כלשהי) לא התנוססה על המסמך שאמור היה להוות אישור לקבלת כתב התביעה.

משכך, נקבע שכתב התביעה נמסר לאחד מעובדי מעון ראש הממשלה - דבר שגרר אחריו מחלוקת בשאלה אם כתב התביעה הגיע, או שלא הגיע, לידיו של יאיר נתניהו.

בסופו של דבר נזקק בית המשפט לקביעה שליאיר נתניהו הייתה "ידיעה קונסטרוקטיבית" אודות התביעה שהוגשה נגדו, וכקביעת בית המשפט: "הלכה למעשה הוא [יאיר נתניהו] "ציפה" או היה עליו לצפות כי כתב התביעה יגיע יישלח וגם יגיע אל כתובתו". בהמשך דבריו השתית בית המשפט את קביעתו בעניין מסירת כתב התביעה ליאיר נתניהו על סמך חזקה בדבר מעמדו המשפטי של דואר ישראל, וכן על סמך ראיות נסיבתיות.

כללו של דבר, בית המשפט קבע שיאיר נתניהו קיבל את כתב התביעה, וזאת - על בסיס קונסטרוקציות משפטיות, ולא כעובדה ישירה, חד-משמעית ונחרצת שיאיר נתניהו קיבל אישית לידיו את כתב התביעה.

בנסיבות אלה, בהעדר קביעה עובדתית חד נחרצת שיאיר נתניהו קיבל אישית לידיו את כתב התביעה - אך מתבקש הדבר מאליו וביתר שאת, שבית המשפט יקפיד הקפדת יתר על מילוי ההוראה בתקנות סדר הדין המחייבת העברת הבקשה לפסק דין בהעדר הגנה לידיו של הנתבע, והדברים ברורים מאליהם.

במילים אחרות, בנסיבות אלה של העדר קביעה עובדתית נחרצת שיאיר נתניהו קיבל אישית לידיו את כתב התביעה - מתבקש הדבר מאליו שתישלח ליאיר נתניהו "התרעה" על כך שהוגשה נגדו בקשה לפסק דין בהעדר כתב הגנה.

משלוח "התרעה" מעין זו מקבל משנה חשיבות לאור העובדה שהבקשה שהוגשה לא הייתה לצורך החלטה במסגרת הליך ביניים כלשהו, אלא לצורך קבלת פסק דין שסוגר את התיק והסכסוך ומביא לסופיות ההליך.

אבל גם בלא הוראת הדין - השכל הישר וההגינות מחייבים להודיע לנתבע מבעוד מועד על כוונה להגיש לבית המשפט בקשה לפסק דין נגד הנתבע, והדברים פשוטים ומובנים מאליהם.

כאן יש להעיר, שישנם שופטים שכאשר מוגשת להם בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה - הם דורשים, כדבר שבשגרה, להעביר העתק הבקשה לידיו של הנתבע - קודם שיחליטו בה.
יאיר נתניהו, לרוע מזלו, לא זכה לכך שאחד מאותם שופטים ידון בעניינו.

בהקשר זה, הערה נוספת: בית המשפט העליון (השופט גרוניס ב-רע"א 8712/94) קובע כי טועה שופט שמזמן את הנתבע לדיון בבקשה לפסק דין בהעדר הגנה.

אבל הרי לא בזה העניין כאן, שכן - כל שתקנות סדר הדין מחייבות הוא להעביר העתק הבקשה לנתבע - רק להעביר ולא לזמנו לדיון.

כמובן שברור הדבר מאליו, שזכותו של נתבע לקבל לידיו העתק בקשה כלשהי - מקפלת בתוכה את זכות הנתבע גם להגיב על הבקשה - כפי שגם קובעות התקנות.

הימור מסוכן מצד יאיר נתניהו

ראוי לציין, שבעקבות בקשת יאיר נתניהו לביטול פסק הדין הציע בית המשפט לשני הצדדים להגיע להסכמה פרוצדורלית, שלפיה פסק הדין יבוטל ובתמורה לכך יאיר נתניהו ישלם לתובע סך של 5000 שקלים הוצאות הליך הביטול. יאיר נתניהו, שמן הסתם היה משוכנע בצידקתו - סרב להצעה "לקנות" את ביטול פסק הדין תמורת 5000 שקלים.

בדיעבד ברור, שיאיר נתניהו לקח כאן הימור, וכפי שאמרנו בתחילת הדברים - הוא רץ בעיניים פקוחות היישר אל תוך המלכודת הפרוצדורלית - כשהתברר לו שבית המשפט החליט לפעול בניגוד להימור שלו, ודחה את בקשתו לבטל את פסק הדין (ועל ההימור הזה של יאיר נתניהו כתב השופט סולברג בפסק דינו: "סוף מעשה במחשבה תחילה" - ללמדך שיאיר נתניהו מעד כאן בשיקול דעת פרוצדורלי).

בעניין הצעת בית המשפט לצדדים להגיע להסכמה פרוצדורלית, נשאלת השאלה מדוע בית המשפט הסתפק בהצעה בלבד ולא ביטל בפועל את פסק הדין תוך הטלת הוצאות על יאיר נתניהו - מבלי להשאיר הדבר לשיקול דעתו - שיקול דעת שהובילו להימור כושל כאמור לעיל. הרי מן המפורסמות הוא שבתי משפט מחליטים לקבל בקשות שונות - לרבות בקשות ביטול - כדבר שבשגרה - תוך הטלת הוצאות על המבקש.

בהקשר זה נעיר שבתביעה אחרת שמתנהלת נגד יאיר נתניהו (עניין כשדי) בוטל פסק הדין תוך הטלת הוצאות על יאיר נתניהו מבלי להשאיר הדבר לשיקול דעתו.

ובכן, מה זה היה הפעם שבית המשפט גילגל את הכדור לפתחו של הנתבע ולשיקול דעתו? הרי גם בית המשפט יודע, שהטלת הוצאות על בעל דין מבלי לבקש הסכמתו - יותר "קלה לבליעה" ע"י בעל הדין מאשר הבעת הסכמה מצידו של בעל הדין לשלם הוצאות - במיוחד אם בעל הדין משוכנע בצדקת עניינו - עד כדי נטילת סיכון והימור על התוצאה כפי שקרה הפעם.

ייתכן כמובן שהפעם בית המשפט לא מצא עילה מספקת לביטול, אבל ברור שעצם ההצעה מצידו של בית המשפט להגיע להסדר מוסכם - מעידה על כך שהוא לא היה שלם עם התוצאה של השארת פסק הדין על-כנו.

כך או כך, הייתה זו זכותו הבסיסית של יאיר נתניהו לקבל - מראש - העתק של הבקשה לפסק דין נגדו בהעדר הגנה (וכמובן להגיב עליה) ומשהופרה בעליל זכותו לקבל העתק הבקשה ואף להגיב עליה - היה על בית המשפט להביא הפרה כפולה זו בחשבון לצורך החלטתו בבקשה לבטל את פסק הדין, ולמחוק את הבקשה.

אבל יתרה מכך: נשאלת השאלה אם בית המשפט שנתן את פסק הדין בהעדר הגנה - נהג כדין כאשר נמנע מלהסיק מסקנות מתבקשות וראויות ממה שראו עיניו - כפי שיפורט להלן:
כרקע לשאלה זו נבהיר, שיאיר נתניהו נתבע בלשון הרע ביחד עם נתבע נוסף (שמו אבשלום זלינגר) התביעה נגד השניים הייתה בכך שזלינגר יזם ופירסם לראשונה את דבר לשון הרע נגד אבי אלקלעי, ואילו יאיר נתניהו מיחזר את הדברים. השניים נתבעו יחדיו בסכום של 500,000 שקלים. אלא שזלינגר הגיש כתב הגנה, ויאיר נתניהו לא הגיש כתב הגנה כידוע (וזאת בטענה שכתב התביעה לא הגיע לידיו - טענה שנדחתה ע"י בית המשפט - כאמור לעיל).
במצב זה, שבו הנתבע השני הגיש כתב הגנה, ממשיך המשפט להתנהל נגדו כמשפט לכל דבר.
בנסיבות אלה, הגיש התובע לבית המשפט בקשה למתן פסק דין נגד יאיר נתניהו בלבד ולחייבו לשלם לתובע את מחצית הסכום שנתבע בכתב התביעה, דהיינו 250,000 שקלים.
להלן הדברים שכתב השופט (כב' הרשם הבכיר אבי כהן) בהחלטתו בעניין זה (ציטוט):

• 
  ביום 28.2.20 נתתי, כמבוקש ע"י התובע, פס"ד בהיעדר הגנה, על גבי נוסח פסה"ד שהוכן ע"י ב"כ התובע, כמקובל. יצוין כי על-פי בקשת התובע חויב הנתבע 1 במחצית מסכום התביעה (250,000 ש"ח), הגם שלכאורה על-פי לשון כתב התביעה נתבעים שני הנתבעים גם יחד לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה (500,000 ש"ח).
  

אין זה המקום להיכנס לעומק התסבוכת הפרוצדורלית שעלולה להיגרם כתוצאה מהפיצול וההפרדה בין יאיר נתניהו לבין הנתבע השני שהגיש כתב הגנה.

בית המשפט העליון סרב להכיר ביחסי הגומלין שבין עניינו של יאיר נתניהו לעניינו של הנתבע השני שהגיש כתב הגנה.

בית המשפט מסתמך על הילכת ניידלי (רע"א 1239/19) כדי להצדיק את הפיצול, אבל ההלכה שנקבעה שם אינה רלוונטית לענייננו בנקודת המחלוקת, שכן בעניין ניידלי היה רק נתבע אחד (בני הזוג יואל וגלית שאול) שרק מיחזר את לשון הרע - בעוד שבניגוד לענייננו כאן - זהותו של מי שיצר את לשון הרע המקורי בעניין ניידלי לא הייתה ידועה והוא לא נתבע.

כבוד השופט העליון פרופ' אלכס שטיין קובע בפסק דינו כי התביעות נגד יאיר נתניהו ונגד הנתבע השני אינן שזורות זו בזו ולכן ניתן היה לפסוק נגד יאיר נתניהו מבלי להמתין לתוצאות משפטו של הנתבע השני.

האמנם?

ראשית נציין שחיובו של יאיר נתניהו במחצית מסכום התביעה הוא מעשה שרירותי - באשר בית המשפט מתעלם בכך מסע' 19 לחוק איסור לשון הרע שקובע, לכאורה, אחריות מופחתת של מי שמיחזר את לשון הרע בהשוואה למידת אחריותו של מי שיצר מלכתחילה את לשון הרע המקורי.
שנית, הטלת אחריות על יאיר נתניהו - מכל שכן חיובו לשלם הכסף מיד - מבלי להמתין לתוצאות המשפט של הנתבע השני - עלולה להצמיח תוצאות אבסורדיות, שכן - אין לשלול אפשרות שהנתבע השני יצליח להדוף את התביעה נגדו מסיבה כזו או אחרת מתוך שלל עילות ההגנה הנתונות לו בחוק איסור לשון הרע. הדיפת התביעה נגד הנתבע השני עשוייה בהחלט להשליך ישירות גם על אחריותו של יאיר נתניהו ולפטור גם אותו מאחריות - למרות פסק הדין שניתן נגדו ולמרות שכבר שילם הכסף.

יצויין כי שאלה דומה התעוררה בעניין "איזוטופ" - ת"א (ת"א 2356/98) - שבו הכריעה כב' השופטת פלפל להמתין לתוצאות המשפט של הנתבעים האחרים שהגישו כתב הגנה.
יצויין שפרופ' יששכר רוזן צבי מסתייג מפסק הדין הנ"ל מסיבות הקשורות בתקינות ההליך המשפטי כמפורט בספרו: "ההליך האזרחי" עמ' 435. עם זאת פרופ' רוזן צבי ער לאפשרות - כך נראה הדבר - שחיוב נתבע, שלא הגיש כתב הגנה, בפיצוי התובע - עלול להתברר כסנקציה עונשית שאינה מתחייבת מתוצאות המשפט - אם במשפט של הנתבעים האחרים הם מצליחים להדוף את התביעה - כמפורט בספרו הנ"ל בעמ' 436.

לקראת סיום

בנסיבות העניין כפי שתוארו עד כה, קשה להימלט מתחושה מעיקה, שהפרוצדורה בדמות אותה "מיטת סדום" שהשופט ברנזון מדבר בה, פעלה במקרה מעל ומעבר למידה כנגד יאיר נתניהו - תוך נקיטת "סלטות פרוצדורליות", וכשהיה על אותה פרוצדורה עצמה להחלץ לעזרתו של יאיר נתניהו - נדם קולה (ראה לעיל ההימנעות מעדכונו בדבר הכוונה להגיש נגדו בקשה לפסק דין בהעדר כתב הגנה - הימנעות שחייבה מחיקת הבקשה)

לעניין הפיצוי שחויב יאיר נתניהו לשלם לאלקלעי, נשאלת השאלה אם לעובדה שיאיר נתניהו הוא בנו של ראש הממשלה הייתה השפעה על גובה הפיצוי שהוא חויב בו. תשובה לשאלה זו ניתנה ע"י בית המשפט המחוזי עצמו שקבע בהקשר זה כי (ציטוט):

• 
  אין להתעלם מכך שהמפיץ [של לשון הרע] היה בנו של ראש הממשלה, לפיכך יש לכאורה לפוסט שהוא משתף אמינות גבוהה יותר מפוסט של מאן דהוא, שאינו מוכר בציבור ואין לו לכאורה נגישות למידע רלוונטי, לכן ניתן להניח שהפגיעה דווקא מפרסומים על-ידי המערער [יאיר נתניהו] בשמו הטוב של המשיב [אבי אלקלעי] היא גבוהה ביותר.
  

עד כאן הציטוט מפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

ואף מילה מאזנת מפיו של בית המשפט המחוזי, על כך שסע' 19 בחוק איסור לשון הרע מייחס כאמור, לכאורה, אחריות מופחתת למי שממחזר את לשון הרע בהשוואה לאחריותו של מי שיצר את לשון הרע - המפרסם המקורי.

הוא שנאמר בכותרת: לא משתלם להיות יאיר נתניהו.

האם מישהו כאן רצה ללמד את יאיר נתניהו לקח כי "מגיע לו"? האם לא היה ניתן ללכת בדרך אחרת? האם לא היה ניתן להגיע לתוצאה אחרת?

כמובן שיאיר נתניהו היה חייב להישמר לנפשו ולא להתהלך יחף ב"ארץ המחטפים" הקרוייה פרוצדורה.

ובכל זאת, האם מישהו באמת סבור שנעשה כאן צדק?

נכון, יאיר נתניהו טעה כשסרב להצעת כבוד הרשם "לקנות" את ביטול פסק הדין תמורת 5000 שקל.

אבל האם הטעות הזו חייבת הייתה לטפס יחד עם יאיר נתניהו לאורך כל הערכאות עד בית המשפט העליון, ולהידבק אל בשרו כמו עלוקה מבלי יכולת להשתחרר ממנה?
הרי השופטים לדרגותיהם מצויידים היטב בכלים יעילים והוגנים כדי לאפשר לבעל דין להחלץ ממצב ביש שכזה - מבלי לגרום אי-צדק לצד שכנגד.

לסיכום

רצוי שיאיר נתניהו ישקול להגיש לנשיאת בית המשפט העליון בקשה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים, שיכריע בשאלה האם בנסיבות של ריבוי נתבעים מעוולים במשותף, שאחד מהם לא הגיש כתב הגנה - יש להמתין לסיום המשפט של הנתבעים שכן הגישו כתב הגנה - כדי להכריע בהתאם בעניינו של הנתבע שלא הגיש כתב הגנה.