מפץ, לא עוד הפגנה

זו לא הייתה עוד הפגנה. היא הפכה למפץ. רעייתי דנה ואני סיכמנו כי מעודנו לא השתתפנו בהפגנה כה מרשימה. אין מלים. אין צורך. לא רק מפני שנכחו 130 אלף שמאסו בממשלה העבריינית של בנימין נתניהו, ועוד רבבות ברחבי הארץ אלא בגלל רוח הדברים, שהעידה על פסיפס מלוכד של כל מה שראוי ונאה וחשוב בחברה הישראלית.

משה (בוגי) יעלון בראש רשימת הדוברים והסופר דוד גרוסמן בסיומה נשאו נאומים של טעם. "הבית בוער", סיכם גרוסמן, "הממשלה עבריינית", פתח מפקדו העליון של צה"ל בדימוס. אך מי שאינם רגילים לבמות עינת גז ואבי חימי ודינה זילבר - כל אחת ואחד בסגנונו - הם שהביאו את ניחוח המהות החברתית של ישראל אל לב העצרת. הם הפיחו תקווה מחודשת בלב. נאומיהם היו כמו פסקת התגברות על הייאוש הפוקד מדי פעם אזרחים מעולים.

אילו יכולתי לגרום לכמה מהנואשים לנכוח הלילה ברחוב קפלן ליד עזריאלי בתל אביב היו נספחים אל מעגל המפגינים הקבועים. מחזיקים בהפגנות ולא מרפים עד לניצחון. עם מפץ אנרגטי כזה יש סיכוי לבלום את הפיכת הרשע המשפטית שרקחו יריב לוין ותומכיו. את הרוח שנשבה הלילה מול משרדי הממשלה בתל אביב לא תוכל שום ממשלה דיקטטורית לשבור, ובלבד שתנשוב ותנשוב עד לסיום המיוחל.