המאבק על יישום הרפורמה במערכת המשפט, יגיע ביום שני הקרוב לישורת הכמעט אחרונה. יו"ר הוועדה,
שמחה רוטמן, יניח את החלטת הוועדה על שולחן הכנסת, ויו"ר הכנסת,
אמיר אוחנה, ינהל את ההצבעה. סביר מאוד להניח כי ההצעה תעבור גם משוכה זו בקריאה ראשונה. אני מקווה שבכנסת למודי נסיון מההשתוללות האחרונה על שולחנות הוועדה לחוקה חוק ומשפט, מחזה מאוס כשלעצמו. ידאגו, אלה שאמורים לדאוג, כי יתוגבר משמר הכנסת, שהרי התברר כי למשתוללים אין גבולות.
על-פי המסתבר היום, ניתן להניח כי ההצעה תזכה לרוב קולות גדול, ואולי אף גדול מזה של חברי הקואליציה (64). יודעי דבר טוענים כי אילו הייתה נערכת הצבעה חשאית, ציבור התומכים ברפורמה, היה עולה בשיעור ניכר. כיום, חברי כנסת, אלה מהאופוזיציה, שליבם עם המחנה השני, חיים במחתרת, מאימת חבריהם הכועסים/משתוללים, כאמור.
איש אופוזיציה ידוע, אף אמר לי, אחרי שהשביע אותי בשבועה כפולה ומכופלת, למען לא יוודע שמו: "אינני מבין מדוע הם חמים ולהוטים כל כך לסכל את הרפורמה. זה כבר מזמן לא 64. אלמלי הפחד, היית מוצא במחנה המצביעים בעד החוק, 70 ואף יותר תומכים. רוב זה שחלקו באופוזיציה כיום, רק רוחש-לוחש במסתורין, היה גדל עוד יותר", אמר, בעודו מסתכל לצדדים מתוך דאגה שאולי מצויה בסמוך האזנה סמויה כלשהי.
הסבב הראשון של המחאה הולך ונובל אל מול עינינו. הסיבה המרכזית היא דלות התוכן של המוחים. עובדה זו לא ניתנת להעלמה או להחבאה. אין תוכן. מארגניה יכולים להציע מרד, יכולים לספר סיפורים על סכנה לדמוקרטיה ולקשקש מילים אלו עד שיישרו שיניהם. יכולים לטעון כנגד הדיקטטורה שקמה עליהם לכלותם. הסתירות בתוך המחנה עצמו קורעות את הלב מחמת טפשותן, ואת האוזן מחמת ריקנותן. איך אפשר לטעון נגד כינון דיקטטורה שתמחץ, אבוי, את עמך ישראל, בעוד אחד מראשי המחאה טורח לספר לנו על ביבי החלש?
טרגדיה פואטית
ומסתבר שכאן נובטת וצומחת, הבנה שניה, חזקה מזו הראשונה. היא כבר באה לידי ביטוי בסבב האחרון של המחאה: הציבור בתהליך של התפכחות. רבים נוכחים וחוזים באופיו המיליטנטי עד פשיסטי, של המאבק ברפורמה. הציבור נוכח ורואה הפגנה, שעל במתה משחקת קבוצת אנשים נידחת, המתאמצת בשאריות כוחה לחזור לרלוונטיות היומיומית האבודה. קבוצה זו, מחזיקה בכוח, בקרנות המזבח, שכבר בתהליך התפוררות. אותה אג'נדה של השמאל שהייתה ואיננה עוד. מאֶגֶד מצומצם זה של פנסיונרים ברובם, נשללה, בתוקף הליכים פוליטיים ציבוריים, כל עוצמה שהייתה ברשותם אי-פעם בעבר. עכשיו כוחם בלשונם המאיימת, ובחליפות האיומים המדיפות ריח נפתלין משכבר הימים. טרגדיה פואטית למכירה בגרוש.
כל עוצמה שהייתה ברשותם אי-פעם בעבר. הם כיום בחזקת נידחי פריימריז, נידחי אחוז החסימה, ו/או שהם דרדרו את מפלגתם אל סיפו של אחוז החסימה, כמרב מיכאלי. אותה קבוצה בועטת, מנסה לפעול על-פי הכלל של כל דאלים, בלשונו השלוחה, גבר. כאן הכל מותר - במלל. הוסרו כל הגדרות. מותר לקרוא ל"מאבק שייגמר בדם", מותר לומר "שאי אפשר להסתפק בדיבורים... דיקטטורות חוזרות להיות דמוקרטיות, רק בשפיכות דמים", אמר היודע כל, ההיסטוריון הדגול
רון חולדאי לערוץ 13 לפני ימים אחדים.
בעוד שבועות מעטים משתסתיימנה ההצבעות, בשלושת הקריאות, והחקיקה החדשה תעמוד על רגליה. נמצא את עצמנו בעולם פוליטי אחר ושונה. מחנה הימין, לא יעמוד עוד בפינה כילד שסרח והוענש. מלוא כובדו של חשבון הנפש הנחוץ כאוויר לנשימה, יהיה על כתפיו של השמאל, אולי לראשונה בסיפור הישראלי של מאת השנים האחרונות. אנשים רבים, אם מפליטי מחנה השמאל ואם ממחנה הצרחנים "סתם", דוגמת ההוגים והמממנים את חרפת בלפור ומצגותיה, יאלצו לעשות חשבון נפש, ואולי לשאול את עצמם 'היכן טעינו'. 'היכן הגדשנו את הסאה'. ראשי מערכת המשפט יאלצו לשאול את עצמם, גם הם, 'היכן טעינו', וחיות, כבודה, תאלץ, כמאמר פובליציסט ידוע, ובטרם יציאתה לפנסיה, "לרדת מהעץ", ולשאול: היכן שגיתי? האם היה זה כש"פיטרתי" את יו"ר הכנסת,
יולי אדלשטיין, ללא כל שמץ של שמץ של סמכות? האם היה זה קרה במשפטי דרום תל אביב ובהר מירון?
סיפור מערכת המשפט בישראל הוא סיפור עצוב. לא נחזור כאן על כולו ואפילו לא על מקצתו. ישראל תפתח עכשיו דף חדש. נקווה כי יהיה זה מוצלח יותר מקודמו.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
