בצבת כיפופי הידיים

הרעש והמהומה שמחוללת כאן האופוזיציה בהנהגת הגייס החמישי הישראלי, בשירות האליטה שהוכתה בבחירות ותומכיה מחו"ל משבשים את החיים ופוגעים בלכידות ובחוסן הלאומי. מחוללי המהומה מנצלים את חוסר הבקיאות של רבים בציבור לגבי מהותה ומשמעותה של דמוקרטיה¹ ואת תחושות הבטן החוששות משינויים מחויבי המציאות. כל אלה אינם סיבה אמיתית להניח לגורמים שליליים אלה לנהל לנו את החיים או לקבל בכפיה את רצונותיהם החריגים עד אבסורד.²

ניכרת גם באופוזיציה מחלוקת פנימית בין שלוש קבוצות: א. יאיר לפיד ומפלגתו "יש עתיד" (אובדן עשתונות מוחלט...). ב. בני גנץ ו"המחנה הממלכתי" (בינתיים סולידריים. מכירים בצורך בהידברות בדרך דמוקרטית נורמטיבית, אך עדיין עומדים על תנאי-מוקדם של הפסקת החקיקה - בלתי סביר בעליל). ג. מחוללי האנרכיה המיליטנטיים מסוגם של ברק, גולן, חלוץ, אולמרט ודומיהם המטיפים לאלימות, מרי אזרחי ושאר דרכי מאבק מסוכנות אך חסרות סיכוי.

הרפורמה (ולא הפיכה) אינה באה לפתור את השאלה כיצד יורכב פרסונלית בית המשפט העליון שזו בחלקה סוגיה משפטית ובחלקה אירגונית, אלא לפתור שאלה פוליטית ממדרגה ראשונה - מבנה המשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל שזו בעיית היסוד שעל הפרק. במילים אחרות: גורם הסמכות הראשי בהפעלת מדינה דמוקרטית הינו הפרלמנט הנבחר ע"י הציבור ומחוקק החוקים שבמסגרתם פועלות שלוש רשויות השלטון כל אחת בתחום המוקצה לה בחוק ורק בו. המהפכה השיפוטית של אהרן ברק הפרה כלל זה והיטתה את בית המשפט לעבר השתלטות מוחלטת על דרכי החשיבה והפעולה של הדמוקרטיה הישראלית, ברוח אידאה שאינה תואמת מדינה יהודית ואינה מקובלת על רוב הציבור בה.

שאלות היסוד הן פוליטיות מן המעלה הראשונה ואינן מצויות במנדט של בית המשפט אלא במנדט של נבחרי הציבור בכנסת. עליהן נמנות מלבד השאלה הנ"ל (בדבר מקור הסמכות): מהי דמוקרטיה? מהם מאפייניה של מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי? מיהו יהודי לצורך מימוש חוק השבות? מהן רשויות הממשל ומהם גבולות סמכויותיהן? היכן הם מוגדרים ומי רשאי לשנותם? כיצד גורמים לכך שרשויות הממשל תשלמנה ולא תנטרלנה זו את זו? (שאלה קריטית לנושא המשילות).

לעיצוב מענה יעיל לסוגיות אלה חייבים תחילה להסכים על מספר עקרונות מנחים:

• העם הוא הריבון (מקור הסמכות במדינה) - החלטת הריבון היא סופית ומחייבת כל אזרח במדינה. הכופר בה ופורש ממנה, מוותר אוטומטית על אזרחותו.

• אף רשות שלטונית אינה בוחרת את עצמה³

• המבנה האירגוני של הרשויות אינו קדוש; ניתן להתאמו לצורכי החוק והמעשה באמצעות חקיקה או תקנה מתקנת.

• לכל רשות - תחומי אחריות וסמכות מוגדרים בחוק (חוקה או חוקי-יסוד)⁴. אין רשות אחת חודרת לתחומי סמכות ואחריות זולתה.

• כל הרשויות כפופות לחוק ופועלות במסגרתו אלא אם מאפשר החוק במפורש אחרת (צימצום הפרשנות הוא עקרון ניהולי מן המעלה הראשונה). איזון בין "הצדק המשפטי" "ליכולת ניהולית/משילותית" חייב להיות עקרון מנחה מרכזי בהכרעה במחלוקת בין השניים. (הכרעה במחלוקת יכולה להינתן כמשימה לרשות חיצונית א-פוליטית דוגמת מבקר המדינה).

• בקרה ציבורית של רשויות השלטון זו על זו תוגדר באופן שיסייע לכל אחת מהן למלא את חובתה החוקית.

• הכנסת בלבד מוסמכת לבטל חוקים אולם תיתכן הכרזה של בית המשפט שחוק רגיל סותר חוק-יסוד. במקרה כזה יפעל המחוקק בהקדם לתיקון החוק והמבצע ימנע מהמשך הפעילות עד לפרסום התיקון ברשומות. (היתר חריגה זמני במקרים קריטיים יינתן למבצע ע"י ועדת החוקה של הכנסת ברוב מיוחס).

ללא החלטות עקרוניות אלה התוחמות את גבולות המשחק הפוליטי או מגדירות אותו מחדש, קלושים הסיכויים לפשרה יציבה. כך, למשל, בחירת שופטים חדשים לבית המשפט העליון חייבת להתבסס על שינויים דוגמת זה המפורט בהערה 1 לעיל ועל השלמות בעניין תקופת הכהונה בבית המשפט (2 קדנציות של 5-7 שנים כ"א). בירת נשיא בית המשפט תעשה במליאת הכנסת. פרטי השימוע למועמדים המגיעים לאשרור בכנסת תהיה בוועדת החוקה או בפורום מוסכם אחר של הכנסת.