מה דינה של בקשה לקבל דוח ביקורת שערך מבקר פנימי כראיה בהליך משפטי? סוגיה זו, המוסדרת בחקיקה הקובעת כי דוח ביקורת לא יהווה ראיה בהליך משפטי (ס. 10 לחוק הביקורת הפנימית), נדונה בעבר בבתי משפט, שפסקו כי להוציא מספר חריגים, דוח ביקורת פנימית לא יהווה ראיה.
אולם מה דינה של בקשה לפסול שימוש בדוח ביקורת כראיה המוגשת נגד הגוף שמבקר הפנים שלו ערך את דוח הביקורת?
נסיבות המקרה
המקרה החריג הזה עלה לאחרונה במסגרת בקשה לגילוי מסמכים לפני הגשת תביעה נגזרת וזאת על-רקע טענות למצגי שווא ביחס לפעילות המזון של החברה וביחס להתקשרות עם חברה מסחרית אחרת. במסגרת בקשה זו נטען כי על-רקע טענות לאי סדרים שהעלה יו"ר החברה לשעבר ערך מבקר הפנים של חברת שופרסל ביקורת.
בתשובה לבקשת הגילוי, פירטה חברת שופרסל את מסקנות הביקורת שנערכו, בין היתר, על-ידי מבקר הפנים של החברה בנוגע לכל אחת מהטענות בבקשת הגילוי, שהעלו כי לא נמצא כל חשש לאי סדרים או להפרה של טוהר מידות.
לאחר שבקשת המבקש לעיין בדוחות התקבלה
1 הגיש המבקש בקשה למחיקת כל האיזוכרים לדוח הביקורת בתשובה שופרסל, בטענה כי "דוח מבקר הפנים אינו ראיה קבילה ועל כן יש למחוק את כל הטענות המתייחסות אליו... וכי גם "מסמכים נלווים" לדוחות ביקורת, קרי מסמכים שהם בעלי זיקה ישירה וממשית לדוח הביקורת ובהם פרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון הנוגעים לדוחות הביקורת, התייחסות מנהל בכיר בחברה לדוח הביקורת וכו', ייחשבו כמסמכים שאינם קבילים".
הטענות בעד צירוף דוח ביקורת לכתב התשובה
שופרסל, שהמבקר הפנימי שלה ערך כאמור את הביקורת שהצביע על כי לא נפלו כשלים, העלתה בעניין זה ארבע טענות עיקריות, התומכות בבקשתה לאזכר את דוח הביקורת:
(א) המבקש פעל בחוסר תום לב קיצוני, כיוון שהוא פעל כך לאחר שהוא בחן את דוח מבקר הפנים ונוכח כי אינו משרת את טענותיו;
(ב) בניגוד לטענת המבקש, סוגיית היעדר קבילותו של דוח מבקר פנים אינה מוחלטת וכי הפסיקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות, ניתן להגיש דוח מבקר פנים כראיה לאמיתות תוכנו
2, כחלק מהמגמה הרווחת בפסיקה של מעבר משאלות של "קבילות" לשאלות של "מ
שקל";
(ג) כיוון שהמבקש הגיש בקשת גילוי ביחס לדוח הביקורת הנו מושתק מלטעון על היעדר קבילות הדוח.
(ד) האופי הייחודי של הליך הביקורת מצדיק את קבלת הדוח כראיה לאמיתות תוכנו שכן מטרת בקשת הגילוי להראות שקיימת למבקש עילה להיכנס בנעלי החברה ולתבוע בשמה ועל כן, לא ניתן להתעלם מהדוח שהחברה ערכה לצורך בדיקת קיומה של אותה עילת תביעה נטענת.
צמצום תחולת האי קבילות
לאחר שסקר את תכלית החקיקה, התפתחות הפסיקה בנושא שאלת קבילות דוחות ביקורת פנימית, מבקר מדינה ודוחות של נציב תלונות הציבור, קבע ביהמ"ש בהחלטה שהתקבלה ב 9.2.2023, כדלקמן:
"דין הבקשה להתקבל באופן חלקי כך שיימחקו מתשובת המשיבה לבקשת הגילוי רק סעיפים העושים שימוש ישיר בדוח הביקורת כראיה לנכונות ממצאי הדוח ומסקנותיו". עם זאת ניתן להותיר בכתב התשובה "מידע המתייחס לעצם קיומו של דוח מבקר הפנים או לעצם הכתוב בו (במובחן מאמיתות הכתוב בו), לתהליכי העבודה, להסתמכות דירקטוריון החברה על ממצאי הביקורת או לכל "שימוש ראייתי עקיף" אחר בדוח".
בהחלטה זו נשען על ה"חריגים בפסיקת בתי המשפט שאפשרו עשיית שימוש ראייתי עקיף במסמכים, במגבלות שנקבעו בפסיקה תוך שנקבע כי שימוש ראייתי עקיף בדוח המבקר אינו יכול להכשיר שימוש בו כראיה לנכונות ממצאי הדוח ומסקנותיו", ומרחיב זאת וקובע, מעין חריג נוסף לפיו:
1. בקשה למחיקת איזוכרים לדוח ביקורת מכתב בי דין תקח בחשבון גם את נסיבות עריכת הביקורת. במקרה דנן "המבקש סמך את בקשת הגילוי שלו על הטענה שהמשיבה פתחה בחקירת הפרשה באמצעות מבקר הפנים שלה", אותו דוח שהוא כעת מבקש לפסול כראיה.
2. עוד ייקח ביהמ"ש בחשבון את היקף הבקשה למחיקת איזוכרים. במקרה דנן המבקש לא התייחס בבקשה לתוכנו של דוח הביקורת, אשר באותה עת כלל לא היה בפניו, אלא אך לעצם הפתיחה בהליך ביקורת כך שאין ללמוד מכך על היעדר התנגדות לשימוש בדוח כראיה או על כוונה להסתמך עליו כראיה לנכונות ממצאיו או מסקנותיו.
ביהמ"ש גם התייחס לעובדה שהיקף גילוי הדוח נקבע בהסכמה שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית, בקובעו כי "לנוכח תכלית הוראת אי-הקבילות בחוק, שנועדה לעודד מסירת מידע ושיתוף פעולה מצד מושאי הביקורת, ללא מורא מהליך משפטי עתידי.., אין בהסכמת הצדדים, במפורש או במשתמע מהתנהגותם, להכשיר את השימוש בדוח המבקר הפנימי כראיה בהליך".
ביהמ"ש גם דחה את הטענה כי המגמה הקייימת בדיני ראיות מקבילות למשקל, אינה נוגעת כאן, כיוון שזו נועדה "למנוע מראש מבית המשפט להיחשף לראיות שיש ספק בנוגע למהימנותן, ספק היכול למצוא את ביטויו במשקל שניתן לאותה ראיה. אך היא פחות רלוונטית לאי קבילות סטטוטורית, אשר תכליותיה שונות ואשר בשלן עשויות ראיות כאלה או אחרות להיות 'מורחקות מהזירה' אף אם היה בהן כדי לסייע לחקר האמת".
אם כן, כיצד ראוי היה מצד המבקש למחוק איזוכרים על דוח ביקורת פנימית לנהוג?
ראשית, עליו להקדים ולטעון טענה זו בטרם הוא עיין בדוח הביקורת, שאם לא כך אזי ביהמ"ש יטה לראות בכך משום חוסר תום לב, שיתכן שיפעל לרעתו.
שנית, יש לקחת בחשבון כי דוח של מבקר הפנים "אינו "חסוי" ואינו בלתי קביל, שכן על-פי הוראת סעיף 10(א) לחוק הביקורת רק תוכנו של הדוח אינו קביל כראיה. מכאן, שאין מניעה מלהציג עובדה זו לבית המשפט ולהתבסס על עצם קיומו של הדוח.
שלישית, התייחסות לנסיבות עריכת ביקורת בכתב בי דין עלולה להראות כ"רכיב בעילת התביעה", המקנה לצד שכנגד סמכות "להתייחס בתשובתו הן לעצם העובדה כי נערך דוח ביקורת והן למסקנות המבקר במסגרת הדוח, זאת לעניין עצם הכתוב בו".
סיכום
דוחות ביקורת, ואין להתפלא על כך, ממשיכים להיות בטבורן של תובענות המוגשות כנגד תאגידים, וההלכות שנוצרו בהן יכולת להיות קריטריות עבור אותם תאגידים, על כך המשתמע מכך, הן להנהלות ומייצגיהם והן למבקרי הפנים עצמם, ומוטב להפנים הלכות אלה עוד בטרם נדרשים להגיש לביהמ"ש בקשות גילוי מסמכים.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
