אפס או אחד

כמה נוח ופשוט, כשהעולם מתחלק לאפס או לאחד: מעבידים נצלנים לעומת עובדים חסרי אינטרס אישי, עשירים חזיריים לעומת עניים טובים, פוליטיקאים שמעצם טיבם הם מושחתים לעומת פקידים שהם תמיד רק מקצועיים. וכמובן, החלוקה המכוננת בין הימין הבלתי מוסרי והשמאל שהשקפותיו נעלות.

לכבוד ההסתערות המשתוללת ברחובות ובתקשורת נגד כל מי שלא הם, נחשפנו לזיקוק נוסף של החלוקה הבינארית: בצד אחד שמאל שאמנם הפסיד בבחירות, אבל שהוא בלבד מבין מהן זכויות אדם ולכן רק הוא יכול להגן עליהן; ובצד השני הרוב, שמפני שאינו בשמאל, הוא כמובן אינו דמוקרטי ולכן אינו מסוגל להכיר בקיומן ולהבין את חשיבותן ורק שואף לרמוס את זכויות המיעוט.

החלוקה הבינארית אומנם קליטה וקלה לדקלום, אבל מה לעשות שהיא נכשלת בתיאור המציאות ובהבנת החברה האנושית. הרי מעסיקים רבים התחילו את דרכם הכלכלית כעובדים, ואנשים יכולים להיות בו-בזמן גם עובדים וגם מעסיקים; עניים יכולים להתעשר ועשירים עלולים לרדת מנכסיהם, ונבחרי ציבור הם לאו-דווקא מושחתים, כמו שפקידים יכולים להיות גם בלתי מקצועיים וגם מושחתים.

ביתר שאת, החלוקה מעולם האגדות לטובים לעומת רעים, חשוכים לעומת נאורים ומתקדמים, אינה יכולה להתמודד עם מורכבות הנושא של זכויות-האדם, מהותן, היקפן והאיזון הנדרש בהכרח ביניהן. זכויות שהן של המיעוט, אבל תאמינו או לא, גם של הרוב.

עצם הקביעה מה נחשב זכות אדם היא שאלה ערכית. כך למשל, במגילת הזכויות של החוקה האמריקנית נקבע שלנאשם בפלילים יש זכות למשפט מהיר, ואילו אצלנו משום-מה בתי המשפט אינם ממהרים לאמץ זאת כזכות יסוד. בית המשפט העליון לא פעם דן בערעורים פליליים רק שנים אחרי הגשתם, בעוד שהמערערים נמקים בכלא אולי על לא עוול בכפם. רגע, אבל מה זה חשוב? הרי ממילא אצלנו יש למעלה מ-95 אחוז הרשעות...

אבל גם אם מסכימים על זהותן של זכויות היסוד, הרי אין זכויות מוחלטות, והשאלה מהי נקודת האיזון ביניהן ובינן לבין שיקולים נוספים גם היא שאלה ערכית. מיקומה של נקודה זו נקבע לא רק על-פי סולם ערכים אוניברסלי נאור (אם אכן יש כזה), אלא משקף גם את התרבות והמסורת של רוב הציבור במדינה, ומתחשב במציאות הפוליטית, החברתית, הכלכלית והמדינית.

בית משפט אינו המקום המתאים לאזן בין כל השיקולים הללו, מה גם שאצלנו אין הוא שותף לערכים של ציבור גדול. הגוף המתאים לכך הוא זה המייצג את הזכויות והאינטרסים של כלל הציבור, דהיינו הכנסת. קחו לדוגמה את גיוס החרדים לצה"ל - נושא סבוך ומורכב שכרוך בשקלול של זכויות רבות ואינטרסים מתחומים שונים. ניסיון להסדיר את הנושא ולהגדיל את מספר המתגייסים החרדים נעשה באמצעות חוק טל. זה אימץ המלצות של ועדה שנולדו לאחר דיונים ממושכים, ושביטאו גם את זכויות היסוד המוסכמות על הרוב, וגם את זכויות המיעוט החרדי. אותו רוב, כדברי השופט אשר גרוניס בדעת יחיד בשני פסקי הדין שדנו בחוק, לא רק שלא פגע בזכויות אותו מיעוט, אלא דווקא החליט להעניק לו זכות יתר. למרות זאת, פסל בית המשפט את החוק כבלתי מידתי(!), ובכך רמס את זכויות הרוב שחוקק אותו. למותר לציין שהפסילה לא הגדילה משמעותית את כמות המתגייסים החרדים, וממילא לא שיפרה את מה שהחליט ביהמ"ש שהן זכויות הרוב ושעליהן התיימר להגן.

ביטוי מובהק נוסף להגבלת זכות, הגבלה עקרונית בעיני הרוב הגדול של אזרחי המדינה, הוא סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, שעל פיו יכולה להשתתף בבחירות רק רשימה שאינה שוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שאינה מסיתה לגזענות ושאינה תומכת במאבק מזויין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל. גם את זכויות הרוב המוגנות בסעיף זה - לחיים, לכבוד, לביטוי הזהות הלאומית, לחיים ללא איום של טרור - שלל אצלנו המיעוט, שהוא כמובן נאור, סביר ומידתי, כשבאמצעות בית המשפט העליון אישר לבל"ד לרוץ לבחירות, ובכך גם ביטל למעשה סעיף בחוק יסוד. ומה עם זכויות היסוד והערכים של הרוב? כבר אמרנו: משקלם בדמוקרטיה הבינארית של השמאל הוא אפס.