החרדים, ההר והזיכרון

אני נרגש ונפעם בכל פעם בו אני פוגש את הסיפור על תלמידי ישיבה ירושלמים שהגיעו לבית בשכונת בית וגן, אל גדול הדור, ראש ישיבת "קול תורה", הגאון הרב שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. בני הישיבה ביקשו לנסוע לצפון הארץ כדי לשאת תפילה ולהשתטח על קברות צדיקים. הביט הגאון על בני התורה ותהה בקול, מדוע תרחיקו עד הצפון כאשר כאן, בהר הרצל, טמונים כל כך הרבה צדיקים אמיתיים, חללי צה"ל. השתטחו על קבריהם.

התהליך בו נמצא "הציבור החרדי", שם כולל ומעוול למאות אלפי בני תורה, עמך, לובשי קפוטות וחליפות שחורות, הוא מרתק ונוסך תקווה. כמעט בכל תחומי החיים מתרחש תהליך "בציבור החרדי", תהליך של התקרבות, השתלבות, התחברות. בדיסוננס מדהים מול המבקשים להשחיר ציבור יקר זה בהכללה גסה, פרועה וחסרת אחריות.

מעבר לקומץ אובססיבי של חלק מהעורכים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית המציבים את צלמי העיתונות באופן קבוע, כמעט כמו התשבץ השבועי בסוף העיתון, למשימת הבאת תמונת הבושה, מעצימת השנאה כנגד "הציבור החרדי". תמונת השנאה ל"חרדים", אותו קומץ הזוי, קיצוני, השורפים את דגל מדינת ישראל או אותם בודדים קיצונים הצועדים במפגיע בעת הצפירה, הנה "התמונה המסורתית", של מפיצי השנאה לחרדים בכלל וליהודים אוהבי ישראל בפרט.

בעבר נחשף כי היו תיאומים מראש בין קומץ ההזויים לבין חלק מהתקשורת לקראת תכנון וביום תמונת השנאה ו"התזמון המקרי" בו היא מתרחשת רגע אחרי שהצלם "במקרה" כיוון את המצלמה אליהם, ככה מהנדסים תודעת שנאה.

והנה, "הציבור החרדי", בניגוד לנרטיב השנאה והבדלנות המבקשים להדביק להם, פוקדים בהמוניהם את בתי העלמין הצבאיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל, עומדים בצפירת הזיכרון, מרכינים ראשם, ממלמלים פרקי תהילים או סתם תחינה, חלק מהזיכרון הלאומי, גם אם חלקם הגדול עדיין בוחר בלימוד התורה על פני השירות הצבאי.

הניסיון לנצל באופן ציני ומכוער, מתוך פוזיציה, את היום הקדוש, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כדי לשסות ולפגוע בחלק מהאוכלוסייה הוא נורא ואיום. כחלק מהאלטרנטיבה החדשה כשתמונת השנאה "לציבור החרדי" כבר אינה דרמה, מובילים מפיצי השנאה "מלחמת קודש", בנבחרי ציבור שלא שירתו בצבא מסיבות מגוונות.

הניסיון לבצע דה-לגיטימציה, ליצור דמוניזציה כלפי חלק מנבחרי הציבור, אשר פרצופיהם מרוחים באדום שחור על מודעות ענק, מצליח לדאבון הלב בקרב חלק מהמשפחות השכולות המבקשות למנוע הגעת חלק מנבחרי הציבור לבתי העלמין הצבאיים.

האמירה הבוטה והמהדהדת, הקריאה למנוע מנבחרי ציבור שלא שירתו בצבא, לבל יעזו להראות פרצופם בבתי העלמין הצבאיים, לבל יעזו לנחם את משפחות השכול, היא עוד חציית קו, עוד הסלמה כחלק מהאווירה המפולגת בחברה הישראלית, היא חלק מהמציאות הנוראה המתחוללת מאז בחירת הממשלה החדשה.

"הציבור החרדי" מבקש גם השנה להיות חלק מהיגון הלאומי, חלק מהכאב הישראלי, חלק מה-יחד, לעמוד דומם מול מצבות האחים והאחיות שהיו לזיכרון שלא יימוג לעד, להניח פרח אדם, לשאת תפילה חרישית, להרהר על המחיר הנורא של ארץ ישראל הנקנית בייסורים. נבחרי "הציבור החרדי", התקבלו תמיד בבתי העלמין הצבאיים, ניחמו במילותיהם את המשפחות השכולות, ביקשו לרפא את השבר בדברי כיבושין.

ראוי שגם השנה, על-אף הקיטוב הנורא בעם, על-אף המחלוקות המשמעותיות, הניחו במחסן המחלוקות ליום אחד את המאבקים, את הפלגנות והתחברו לכבודם של חללי צה"ל ומשפחותיהם, החיים והמתים, המשוועים ביום זה לשקט, לדממה, ל-יחד, שקט, עכשיו הזמן לחבק את המשפחות, את כל המשפחות.