להסיר דגלי ישראל קרועים מהמרחב הציבורי

מה החוק אומר על כך?

סוגיית הנפת דגל הלאום ושמירה על כבודו הוסדרו במסגרת "חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, תש"ט-1949", הקובע, בין היתר, איסור על שימוש בדגל לצרכי מסחר וכן, את חובת הנפת הדגל במוסדות ציבור כגון: משרדי הממשלה, מבנה הרשות המקומית, מוסדות להשכלה גבוהה, מוסדות חינוך, אולמות בתי המשפט ועוד.

עוד נקבע בחוק, כי "הפוגע בכבוד דגל המדינה או בכבוד סמל המדינה, או גורם לפגיעה בכבודו, או משתמש בו באופן שיש בו כדי לפגוע בכבודו, דינו - מאסר עד שלוש שנים או כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 או שני העונשים כאחד".

לצורך ביצוע החוק, הותקנו "תקנות הדגל והסמל (השימוש בדגל המדינה), תשי"ג-1953", הקובעות, בין היתר, כי יש לעשות שימוש בדגל רק אם הוא "במצב ראוי לשימוש ובכבוד", וכן מפרטות רשימה ארוכה של כללים לגבי הנפת דגל ישראל לצד דגלים אחרים, לרבות גודל הדגלים, גובה התורן ועוד.

סוגיית כבוד הדגל מצאה מקומה גם ב"חוק יסודות התקציב", בו נקבע, כי ניתן להפחית תמיכה מגוף מתוקצב, אשר השתמש בתקציבו ל "מעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה...".

כב' השופט העליון מ' חשין ז"ל אף, הייטיב להגדיר בשפתו הציורית, את הדגל: "דגל ישראל הוא אני ואתה ואת, הוא והיא, הם והן, אנחנו וילדינו, גם מי שהלכו ולא ישובו אלינו" (בג"ץ 96/8507 אורין נ' מדינת ישראל).

למעשה, מדובר ב"חקיקה הצהרתית", שחשיבותה מעצם קיומה ובעובדה שהיא מבטאת את הערך שהמדינה מעניקה לדגל הלאום, אך כמו חוקים הצהרתיים אחרים, גם חקיקה זו אינה נאכפת בקפידה ומיותר לציין, כי במשרד הפנים אין כיום מערכת המפקחת על יישום הוראות החוק לעניין "כבוד דגל". כמו-כן, ספק אם אכיפת חקיקה זו נמצא בראש סדרי העדיפות של משטרת ישראל, כמי שממונה על הפיקוח על יישום הוראות החוק.

מיותר לציין, כי אירעו בעבר בארץ מקרים של השחתה מכוונת של דגלי ישראל, אשר לא טופלו על-ידי מערכות האכיפה בהתאם ל"חוק הדגל", אך במקרים בודדים כן הייתה התערבות, לדוגמא: בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל של שנת 2010, שרף צעיר חרדי המשתייך ל"נטורי קרתא", את דגל ישראל והורשע בפגיעה בכבוד הדגל. אגב, הנאשם ניסה להשתמש להגנתו בטיעון כי מדובר בחוק הצהרתי בלבד (או בלשונו "אות מתה"), וכן כי מדובר בפעולה המוגנת תחת הזכות לחופש ביטוי. בנוסף, הביא הנאשם לדוגמה את הדגלים הבלויים הרבים הנמצאים במרחב הציבורי, מבלי שאיש רואה בכך עבירה על החוק.

מאמר זה עוסק, כאמור, בתופעת הדגלים הבלויים במרחב הציבורי, כתוצאה מחוסר תשומת לב והזנחה, ולא במקרים של פגיעה מכוונת בדגל - תופעה הראוייה אולי למאמר נפרד.

מדינות רבות קבעו במסגרת החקיקה הפנימית שלהן התייחסות לדגל הלאום. כך לדוגמה חוק הדגל של ארה"ב, מסדיר, בין היתר את: הזמנים, מועדים ואירועים להנפת הדגל ולהצבתו. לפי חוק הדגל, יש להציב מדי יום את דגל ארה"ב על בניין המינהלה המרכזי של כל מוסד ציבורי או סמוך לו. כמו-כן, בימי בחירות יש להציב את הדגל בכל קלפי או סמוך לה, וכן, חובה להציב את הדגל בכל בניין בית-ספר בימים שבהם מתנהלים לימודים.

אגב, בארה"ב נדרש בית המשפט העליון פעמיים לשאלת הזכות לשרוף את הדגל, ובשתיהן פסק שהזכות מעוגנת חוקתית כחלק מחופש הביטוי.

כאמור, "חוק הדגל" והתקנות שהותקנו לפיו בישראל, קובעים איסור לפגוע בכבוד הדגל, וכן מטילים חובה לעשות שימוש בדגל שהינו במצב ראוי לשימוש, אך חרף זאת, ניתן לצערנו כאמור, להבחין בנקל ברחבי הארץ בדגלי לאום רבים, אשר אינם ראויים לשימוש ונכון היה להחליפם בדגל תקין, או לכל הפחות להסירם.

ואם כבר גילינו אזרחות טובה והסרנו דגלים בלויים מהמרחב הציבורי, עולה שאלה רגישה נוספת: מה ראוי לעשות עם דגלים אלה? האם ניתן פשוט להשליכם לפח האשפה, או האם יש חובה לגנוז אותם?

מלשון "חוק הדגל" ומעצם העובדה שלדגל אין קדושה מבחינה הלכתית, מקובל שלא קיימת חובה לגנוז דגל בלוי, אך יש כאלה החשים חוסר נוחות בהשלכה של דגל הלאום לפח האשפה, ומעדיפים לקבור אותו באדמה. בחיפוש קל באינטרנט אפילו תמצאו את אותו מפעל בכפר סבא, המאפשר להביא אליו דגלי ישראל בלויים, לצורך גניזתם.

בין אם נבחר להשליך לפח דגלי ישראל בלויים ובין אם נבחר לגנוז אותם, על דבר אחד אין מחלוקת: מקומם של דגלי ישראל בלויים, אינו במרחב הציבורי בארץ.

ולסיום, "גלוי נאות"

המרפסת שלכדה את עייני ואיתה פתחתי את מאמרי, זו המרפסת שלי, והדגל הבלוי שהיה תלוי בה, זה הדגל שתלינו עם הילדים בגאווה רבה ביום העצמאות, לפני מספר שנים. לפיכך ובבחינת "נאה דורש, נאה מקיים", מייד עם סיום כתיבת המאמר ואף מבלי להמתין ליום העצמאות הבא, אחליף את הדגל הבלוי במרפסתי, לדגל חדש וכמתחייב מהוראות החוק ותקנות הדגל, דהיינו: דגל "במצב ראוי לשימוש ובכבוד".

חג עצמאות שמח.