שלושה צביקה

צביקה א', צביקה ג', צביקה ב' - מי אינו זוכר את השיר העצוב הזה של שלושה צביקה, שחיבר דידי מנוסי? שיר שמשמיעים לרוב ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? ואני רוצה לספר על שלושה צביקה אחרים - צביקה ש', צביקה ל' וצביקה ר'. את שלושתם הכרתי, שלושתם היו רמת-גנים. שלושתם נפלו במילוי תפקידם.

צביקה ש' הוא צביקה שלומיס. בן מחזורי - מחזור כ', שבוגריו הם עתה בני 80 - בבית-הספר התיכון "אהל שם". שירת בחיל-האוויר כטייס קרבי בדרגת סגן. קריירה מזהירה חיכתה לו, כי היה טייס מצטיין, שקט ומוכשר. אבל בהיותו בן 21 נהרג בתאונת דרכים, יחד עם חברו הטייס יפתח רמות, כשהיו בדרכם לאילת.

צביקה ל' הוא צביקה ליאור, אף הוא בוגר "אהל שם", בן יחיד להוריו, שכני ברחוב הקטן שלנו, ניצנים, בשיכון הוותיקים. הוא היה גדול ממני בשנה. היה בקורס מ"כים בשבטה, כאשר לפתע פגע בראשו כדור תועה. הוא נהרג במקום. לימים - עברתי אותו קורס בשבטה וזכיתי להיות מ"כ.

צביקה ר' הוא צביקה רביב, שהיה צעיר ממני בארבע שנים. אותו הכרתי בזכות אחותו ליאורה, חברתי ובת כתתי ב"אהל שם". קצין שריון שנפל בתעלה, באזור קנטרה, מפגיעת צלף מצרי. הכדור חדר את הקסדה והרגו במקום. זה היה באפריל 1969.

לא הכרתי את משפחת שלומיס. הכרתי היטב את משפחות ליאור ורביב (רבינוביץ'). קשה לתאר את השבר שעבר עליהם, את היגון שהיכה בהם וקיצר חיי ההורים השכולים. הידיעה שהבנים מסרו נפשם למען ביטחון ישראל, אין בה כדי לנחם.
כל משפחה שכולה נושאת כאבה במשך כל ימות השנה. הזמן - למי שתוהה - אינו מקהה את הכאב. הורים שחייהם התקצרו, אחים ואחיות, אף ילדים, שחיים בצל האב או האח שהיה ואיננו. העצב לא חולף, הזיכרון דוקר, המחשבה על החיים של היקיר שנגדעו באיבם, מנקרת בלי סוף. ממשיכים בחייהם, אך במחשבה יומיומית על יקירם ששילם בחייו למען הגנת המדינה. אנחנו חבריהם זוכרים את הנופלים במיוחד ביום השנה של כל אחד מהם, ובוודאי ביום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל, ביום העצוב שקודם ליום העצמאות המשמח.

צביקה ש', צביקה ל', צביקה ר' - אני רואה את פניהם לנגד עיני. פנים שקפאו ולא השתנו ולא ישתנו. אני מהרהר, לאן כל אחד מהם היה מגיע בחייו האישים, אלמלא נפל. דעותיהם הפוליטיות היו אולי שונות, אבל הם היו מאוחדים במשימתם, לשרת בצבא ישראל. היש גאווה גדולה מזו? האין לבוז למשתמטים, יהיו אשר יהיו?
גם אני ורבים אחרים מבני אותו דור, חבריהם, נתנו את חלקנו בשירות החובה והקבע. שפר גורלנו מגורלם. זכינו לחיים ארוכים, להקים משפחות, ליצור בתחומים רבים, להגיע להישגים. אבל לעולם איננו שוכחים, את אלה שנפלו בדרך ולא זכו. לנצח אזכור את שלושה צביקה מרמת-גן.

שלושה מתוך 24 אלף נופלים בכל מערכות ישראל ועוד למעלה מ-4,000 חללי פעולות איבה. מחיר העצמאות, מחיר הביטחון, מחיר ששילמו יותר מדי בתים בישראל. מחיר כבד מנשוא. לעתים גם מחיר מיותר - בגלל תאונה בצבא, בגלל רשלנות של חברים לנשק, בגלל אי-נקיטת זהירות באמונים.

האם יהיו אלה החללים האחרונים? נישא תפילה בלב לשלום דור הלוחמים המשרת עכשיו, העומד בים, ביבשה ובאוויר, על משמר ביטחון המדינה מול האיומים המתעצמים ביום העצמאות ה75 של המדינה היהודית, ולאחריו. זכר הנופלים חייב לאחד אותנו, להזכיר לנו, כי אחים אנחנו. אסור שחילוקי הדעות, ככל שהם לגיטימיים ודמוקרטיים, יחריפו, ייצאו מכלל שליטה ויעמידו בסכנה את הבית הלאומי.