"שכינה עמהם"

"בל"ג בעומר כידוע, חל יום ההילולא של התנא האלוקי הגדול רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י). רשב"י ביקש שיום זה יהיה יום של שמחה לכל יהודי ויהודי בכל מקום ובכל זמן. מובן שיום זה, בו חוגגים כל בני ישראל את שמחתו של רשב"י, הינו מועד מתאים ללמוד מדברי תורתו של רשב"י, הוראות בעבודת ה' במעשינו ועבודתנו. אחד ממאמרי רשב"י הוא: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן. גלו למצרים - שכינה עמהן... גלו לבבל - שכינה עמהן...".

נשאלת השאלה, הרי כדי לשמור ולהגן על היהודים בגלות - ואף כדי להוציאם משם בבוא העת, די לכאורה שהקב"ה יישאר כביכול בשמים ומשם ינהל, ינהיג וישגיח על העולם כולו ועל בני ישראל בהשגחה עליונה. מדוע הוא בעצמו גולה עם בני ישראל? על כך אומר רשב"י, חיבתו של הקב"ה לישראל היא כזו שאי אפשר כלל שעם ישראל יימצא בגלות והקב"ה כביכול יהיה במצב של חרות. לפיכך, שרוי הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, בגלות, ולא רק שהגלות של ישראל מצירה לו, אלא שהוא "עמהן" ממש, עם כלל ישראל ועם כל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא נמצא בו בגלות, בין בחו"ל בין בארצנו הקדושה, ועד ליהודי הנמצא בפינה נידחת כלשהי, ברוחניות ובגשמיות. ויחד עם בני ישראל גם הקב"ה מצפה ומשתוקק לגאולת ישראל, גאולת הכלל כולו וגאולת כל פרט וכל יחיד שבו, שאז יצא הקב"ה מן הגלות יחד עם כולם ועם כל אחד מהם, כפי שכתוב "ושב ה' אלוקיך את שבותך" וכפי שרש"י מפרש 'וכשנגאלין, הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם', בביאת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

אחת ההוראות אותן עלינו ללמוד מן האמור:

יש הטוענים כי מאחר שמצבנו הוא, כמתואר בתורה, "אתם המעט מכל העמים", יהודים הם מיעוט, וגם היהדות נמצאת במצב של "מיעוט" כאשר הגלותיות שולטת בכיפה, וישנם ניסיונות וקשיים בקיום תורה ומצוות כראוי, אם כן - טוענים הם - כיצד אנו נדרשים ללמוד תורה ולקיים מצוות, מבלי להתחשב כלל בהפרעות של העולם?

על כך התשובה: אל תירא! "שכינה עמהן", הקב"ה נמצא לצדו של כל יהודי, "בכל מקום שגלו". בכל מצב ובכל סיבה שבה שרוי היהודי, ואפילו כשהוא בודד ויחיד בכל סביבתו - לאמיתו של דבר אין הוא בודד כלל, כיוון שהקב"ה נמצא אתו. כשיהודי מחליט ללכת בדרך ה' "לעשות צדקה (=מצוות) ומשפט" (=תורה) - אין דבר שיוכל למנוע, חלילה, ממנו מלבצע את ההחלטה הזאת.

זו גם משמעות מאמר חז"ל על הפסוק "ושכנתי בתוכם - בתוך כל אחד ואחד" כלומר - השכינה האלוקית נמצאת בנפשו פנימה ובעומק לבו של כל יהודי גם בזמן הגלות ומשפיעה עליו. כתוצאה מכך מסוגל כל יהודי להגיע לידי כך שכל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו יהיו ממולאים ביהדות - שכן אין דבר היכול לעמוד מול עוצמת ההתגלות האלוקית שבלבו של כל יהודי.

התופעה הזו מתחזקת במיוחד על-ידי לימוד התורה שעליה נאמר: "תורה ציוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב", התורה ניתנת בירושה לכל אחד מישראל מיד עם היוולדו. ומאחר שביחס לתורה נאמר: "ויקחו לי"מ - "אותי אתם לוקחים" (ראה תניא פרק מ"ז), הרי שעל-ידי לימוד התורה הנמצאת בירושה אצל כל אחד מישראל, מתגלה השכינה האלוקית, וגילוי זה גורם לכך שיוכל בקלות יתר להתגבר על קשיים והפרעות, מתוך זריזות ושמחה וכתוצאה מכך יזרז עוד יותר את הגאולה העתידה שעליה נאמר: "ציון במשפט (=תורה) תפדה, ושביה בצדקה", שאז, "בשוב ה' את שיבת ציון", תהיה שמחה אמיתית - "אז ימלא שחוק פינו", "ושמחת עולם על ראשם".

במיוחד הדברים אמורים ביחס לילדי ישראל. בגאולה הראשונה, יציאת מצרים, נאמר: "הם הכירוהו תחלה". כך גם בגאולה העתידה שעליה נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים - אראנו נפלאות" יהיו ילדי ישראל הראשונים להפגין בקומה זקופה את החרות האמיתית של עם ישראל. כדי להגיע לכך, עלינו לעשות ככל שביכולתנו, כדי למלא את נפשם ואת זמנם בלימוד התורה ומעשים טובים וע"י כך יזרזו את ביאת המשיח במהרה בימינו ממש.