"שיבה" במגילת רות

הפועל "לשוב" מופיע במגילת רות מספר פעמים ובנטיות שונות. "שובנה", "לשוב", "שבה", "ותשב" וכו'. משמעותו של פועל זה הליכה חוזרת. שיבה למקום שממנו הייתה היציאה קודם לכן. במגילה יש לפועל זה משמעות גם של קשר רגשי, של כמיהה, של ערגה, וכו'. לאמור: כאשר ההליכה היא אל מקום או ממקום שאליו קיימת זיקה או קשר רגשי יופיע פועל זה. בהעדר אלה יופיע הפועל "הלוך" או "לבוא".

תופעה זו מתגלית לראשונה בפרשת נח באותם פסוקים שבהם מסופר על העורב והיונה שיצאו מן התיבה בשליחותו של נח: "וישלח את העורב ויצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. וישלח את היונה מאתו... ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. ותשב אליו אל התיבה... ויוסף שלח את היונה מן התיבה, ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ" (בראשית ח', ז' - י"א). ניתן לראות כאן על שלוש שליחויות: האחת של העורב ושתיים של היונה. בשליחות של העורב ובשליחות הראשונה של היונה נאמר כי הם "שבו". בשליחות השנייה של היונה, כאשר חזרה ועלה טרף בפיה לא נאמר "ותשב" אלא "ותבוא" מדוע?

מסביר זאת הרב ד"ר מאיר גרוזמן בשיחה שניתנה לבני ישיבות הסדר באחד מבסיסי צה"ל, בשני המקרים הראשונים כאשר לא היה ל"בעלי הכנף" לאן לפנות, והם הרגישו שהתיבה היא ביתם והם רוצים לשוב אליה, מופיע הפועל "לשוב". בשליחות השנייה, כאשר מתגלים העצים על פני המים והיונה לא נזקקה לחסדיו של נח נאמר "ותבוא". המילה לשוב מציינת את הרצון לשוב וגם את הקשר הפנימי שלהם לתיבה שהייתה להם בית. לאור זאת. ניתן לראות גם בפרשה העוסקת באנשים המשתחררים מן המלחמה שכידוע, הכוהנים היו מכריזים לפני המלחמה: "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו... ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו ילך וישוב לביתו... ומי האיש אשר ארש אישה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" (דברים כ', כ'- כ"ז).

המילה "וישוב" מבטאת את כמיהתו של האיש לבית, לכרם ולאישה. גם במגילת רות יהיה נכון לראות בפועל "לשוב" משמעות של זיקה, קשר של שייכות. "לשוב אל" זיקה למקום מסוים, להראות על קשר ושייכות. מצד שני "לשוב מ..." מצביע על ניתוק הזיקה, התרת הקשר. דוגמה לכך ניתן לראות כבר בתחילתה של המגילה: "ותקום היא וכלותיה ותשב משדה מואב" (רות א' ו'). לא נאמר "וישובו" או "ותשובנה" בלשון רבים כי רק נעמי היא השבה ולא שתי כלותיה, הסיבה לכך ששתי הכלות לא היו מעולם בבית לחם, ולכן לא ניתן לייחס להן שיבה. ניתן להביא דוגמאות נוספות כדוגמת הפסוק: "ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים" (רות א', כ"ב).

ניתן לראות כאן שני משפטים נוגדים. על נעמי נאמר "ותשב נעמי" ולא נאמר מנין ולאן. מכאן הנך למד כי שיבתה הייתה מושלמת - הינתקות ממואב והתקשרות מחודשת ליהודה. אצל רות נאמר "השבה עמה משדי מואב". היא עדיין לא "שבה" אל ארץ יהודה כחמותה היא רק "שבה" משדה מואב. האות ו' במילה "ורות" אינה ו' החיבור היא מציינת ניגוד. רות לא משתווה לנעמי בנוגע למניעי "השיבה" ליהודה. אך באשר לניתוק משם הן שוות. שתיהן נתקו עצמן מארץ נוכרייה. זאת ועוד, המשך הפסוק: "והמה באו בית לחם". מגלה באשר ל"שיבה" אל ארץ יהודה, אין מניעיהן שווים. אומנם נעמי "שווה" אל יהודה אך רות "שבה" רק מ"שם". לפיכך כאשר מדובר בפסוק על שתיהן יחד. לא נאמר: "שבו מבית לחם" כי אם "באו". כי לא ניתן לכלול את שתיהן יחד תחת המילה "שבו". הפועל לשוב -שיבה - אכן מקבל במגילה מעמד של מילה מנחה עם משמעויות של תהליכים נפשיים המתחוללים בקרב שלוש נשים הצועדות אל ארץ יהודה.