מכתב מן הדורות הקודמים

ספריהם החדשים של הרצל ובלפור חקק אינם מותירים את הקורא שוחר השירה בשוויון נפש. אני קורא לא פעם שירה, ופוגש שוב את שפת היומיום. והנה הגיעו אליי הספרים "סולם הכלים השבורים" (מאת בלפור חקק) ו"השיר שלא שרו מעולם" (מאת הרצל חקק). אתה קורא וחש שהגעת לפינת סתרים נפלאה: בתוך השירה העברית מפכֶּה מעיין נסתר, שמימיו צלולים והוא נובע מתוך השירה העברית הקדומה. זו שירתם. ואני שומע רטט: אוצרות תרבות שלנו שחיכו להם נידחים בתהומות, כמו נדלו מן הים. קולם שב, הם מתגלים שוב בשפתם השירית של הרצל חקק ובלפור חקק: כל תאום ושיריו. כותב הרצל חקק בשירו 'אוצר בקרקעית הים':

תַּרְבּוּת קְסוּמָה מְחַכָּה

לְהַצִּיל מָה שֶׁשָּׂפָה, מַה

שֶׁטָּבַע. פֵּשֶׁר מַעֲמַקִּים וְיָם.

נָגַהּ וְנִשְׂגָּב מִבִּינָתָם. (השיר, 24)

גם אם יש היום הבחנה בין שיריהם של האחים, בדבר אחד הם בכל זאת דומים: בַּמטען התרבותי שלהם, בשפה העשירה שלהם, שהיא שפת הדורות, השפה היהודית. ואי אפשר בלי הערה אישית: התאומים הרצל ובלפור חקק בחרו להופיע על במת השירה העברית בשני הספרים הראשונים בהופעה משותפת. הם פרסמו את "במזל תאומים" (1970) ואת "ספר אורות האהבה" (1972) בשם משותף "הרצל ובלפור חקק", למרות שהשירים באותם ספרים הם נבדלים. הם לא כתבו שירים יחד. אך ההופעה המשותפת הטעתה קוראים, והיו מי שחשבו, שיש כאן תופעה של כתיבה משותפת. כתבתי אז סקירות ראשונות על שני הספרים. הייתי ראשון הסוקרים של כתיבתם בכתב העת "במערכה". הצעתי אז במאמרי "הם עשו זאת שוב" הצעה לשניים: "דומה, שהגיעה השעה שיוציאו את יצירותיהם בנפרד, כדי שהקורא יתייחס לשירים כשירים ולא כתופעה ומובטח לנו ששירתם תגיע לשיאים חדשים" (במערכה, ספטמבר 1972). לשמחתי הַצעתי נפלה על אוזניים קשובות. מאז ספרם השני, הם פירסמו ספרי שיריהם בנפרד, וזה היטיב עימם: הם סללו להם דרכים מובחנות יותר בשירתם, ואצל תאומים זהים מדובר בחידוד הזהות האישית.

האחים הם תבנית נוף תרבותם

הרקע לכתיבתם של הרצל ובלפור חקק הוא דור שקיבל את השם "דור כור ההיתוך": הם חוו את העלייה ההמונית לארץ בשנות החמישים: הם נולדו בבגדד סמוך לקום המדינה, והולדתם במשפחה ציונית, שבה היה האב חבר במחתרת הציונית, טבעה בהם חותם. הם קיבלו שמות ציוניים, וגם חוויית העלייה הייתה מיוחדת: האב נעצר עקב פעילות ציונית, ושוחרר סמוך לליל הסדר תש"י (1950) על תנאי שישוב למחבוש לאחר ליל הסדר. התנועה הציונית הבריחה את המשפחה דרך גבול אירן לעיר טהרן: שם שהתה המשפחה במחנה חשאי שהוקם בבית קברות יהודי בטהרן ("בהשתייה", כלומר: גן עדן). חדר הטהרה היה המשרד של הנהלת המחנה (רקע היסטורי להקמת מחנה זה מופיע בספרו של שלמה הלל, "רוח קדים"). האחים חקק סיפרו על כך במאמר שפירסמו (ראו בגוגל: הרצל ובלפור חקק, פסח במחנה ציוני חשאי בטהרן. ניוז 1).

כסופר וכחוקר אני מלווה ביצירתי ובמחקריי את הדרמה ההיסטורית הזאת, הן דרמה אישית (עבור היוצרים) והן דרמה קולקטיבית. דרמה זו של שיבת ציון בדורנו השפיעה על כל מי שחוו אותה. האחים חקק מבטאים בשירתם את זהותם, באמצעות האירועים הללו. האדם הוא אכן תבנית נוף מולדתו (כמאמר המשורר ש' טשרניחובסקי), אך הוא גם תבנית נוף הוריו, משפחתו ותרבותו. הרצל ובלפור חקק הם תבנית נוף תרבותם. השירים שלהם מבטאים בעצמה וברגש את זהותם היהודית, כבנים לקהילת יהדות בבל.

המיוחד בכתיבתם שהם מתמודדים בשירים עם ההיסטוריה ועם המיתוס. עקב ה'פרהוד' שפקד את קהילת בגדד בתש"א (1941), נספו בפרעות אלה שני האחים הבכורים של האם סעידה, ולאחר נישואיה, כשנולדו לה תאומים, נוצר המיתוס "שניים תמורת שניים", שנתן למשפחה נחמה וצידוק הדין. המיתוס הוסתר מן התאומים עד 1977, אז יצא לאור ספר "גולים וגאולים" כרך ו' של אברהם תו'ינה, והכותב רשם את המיתוס מבני המשפחה, וכך הוא נחשף לתאומים הכותבים בהיותם בני 29. מאז, מלווה הסיפור המשפחתי את השירה שלהם. האחים ביטאו זאת בעבר במאמריהם וגם בשיחות מול קוראים (ראו למשל במאמר באינטרנט: "הרצל ובלפור קוראים בקפה", ניוז 1).

עץ המשפחה היה לעץ שהניב שירים וגם מחויבות:

עֵץ הַמִּשְׁפָּחָה: פֵּרוֹתָיו

הֵם בְּשִׁירַי, מִידֵיהֶם שֶׁל אֲבוֹתַי

בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ מֵעוֹלָם.

לֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם לְהַגִּיעַ אֵלַי

בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַכְּתוּבִים וְהַגְּוִילִים

וְאָפִיתִי אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ

בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר

וּבְמִלִּים.

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, 49).

הם מגלים עקביות בספרי השירים שלהם, והם נאמנים לשפת הדורות. החשש שלי הוא, שהערך של 'שלילת הגולה' שהיה אחד מן הערכים הציוניים מלווה היום את השירה הישראלית, ומשוררים מתנערים מן התרבות היהודית לאורך דורות כמורשת של גלות. הרצון לייצר 'ישראלי חדש' נותן אותותיו גם בשירה רזה, שכתובה בשפה ישראלית, והיא מתנערת מן העבר. בשירה של האחים חקק, כל המורשת נמצאת איתם:

רְאִיתֶם אוֹתוֹ, כָּל הַקּוֹלוֹת

נִפְקָחִים אֵלָיו, לָאֹרֶךְ, בְּמַקְהֵלָה.

בְּרָקִים מֵעָלָיו, זֶה הַמַּסָּע שֶׁלּוֹ:

מוֹרֶשֶׁת דּוֹרוֹת בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה.

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 140)

בשירתו של בלפור חקק מדומה הרציפות של העברית כשיירה הנושאת את ארון הברית:

וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרוֹן

שֶׁל הַשָּׂפָה הָעִבְרִית

קַמְנוּ אֶל הַבְּרִית

קַמְנוּ כָּל מְקַדְּשֵׁי שְׂפַת עֵבֶר

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת

לָשֵׂאת אוֹתוֹ כֹּהֲנֵי שַׁחֲרִית:

יְהוּדִים שֶׁבָּאוּ מִכָּל הַדּוֹרוֹת.

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ' 247).

החשש הוא, שהניכור בהווי הישראלי כלפי המסורת היהודית הביא עם הזמן לניכור כלפי תרבות הדורות, שהיא נחלת כולנו ולא נחלת קהילות דתיות בלבד. במובן זה האחים חקק נאחזים ברציפות התרבותית, והם שומרים על ההמשכיות. השמירה שלהם על הזהות היהודית היא באמצעות היצמדות לַיצירה העברית, שנוצרה במשך הדורות. מבחינתי, יצירתם תורמת לשיח התרבותי ולמפגש בין הזהויות השונות. יש בכך דו-שיח עם האתוס הישראלי המתעלם מן העבר היהודי. שירתם מאתגרת את השירה הנוצרת כיום.

גם העקביות שבה הם כותבים על ה'פרהוד' (הפרעות ביהודי עירק בהשראת השגריר הגרמני-הנאצי בבגדד) יש בה תרומה לשִׂיח הישראלי על תקופת "השואה": יש בכך תרומה לתפיסה ההיסטורית הרחבה, שהשואה היא 'שואת העם היהודי'. וזה לא מקרי, שהאחים חקק כתבו על כך מאמר מפורט (ראו באינטרנט: "הרצל ובלפור חקק, שואת העם היהודי").

החיפוש אחר ההרמוניה, הקדושה הקדומה

בשיריהם הם חיים את העבר שהיה, מתוך רצון לשמור את ההרמוניה של הימים הקדומים. כך הרצל חקק בשירו 'הזמן המסתורי, הצוואה המקורית':

‌‌זֶה סִפּוּר עַם וּזְמַנִּים. יְלָדִים קְטַנִּים וְהֵם

לָנֶצַח זְקֵנִים, מְפֹרָשׁ וּמִקְרָא. תְּפִלָּה וְשִׁירָה.

יַלְדֵי תְּהִלִּים וְאִתָּם הַדּוֹר, לֹא יַחֲלֹף זְמַנָּם.

גִּבּוֹרֵי הַתָּנָ"ךְ פָּסְעוּ בִּרְחוֹב אַגְרִיפַּס, אִתָּם.

כַּרְמֶל בְּצִקְלוֹנָם. הוֹד בְּבִגְדָּם. לֶשֶׁם אַגָּדָה.

בְּסֵפֶר הַנְּצָחִים זָהֲרָה אֲלֵיהֶם וּבָהּ. לֶהָבָה:

"אַתֶּם יַלְדֵי תְּהִלִּים, יוֹרְשִׁים לַמֶּרְכָּבָה."

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 79)

מוטיב הצוואה מן העבר מופיע גם בשיריו של בלפור חקק: השיר 'צוואה מחוקה', "סולם הכלים השבורים", עמ' 119. כחלק מחיפוש העבר, יש בשיריו של הרצל גם חיפוש נואש אחר צנצנת המן שנשמרה לדורות, כך בשיריו בעמודים: 62, 71, 320. המשורר מבקש להשיב ניגון שאבד, כך עמוד 80 - וכן סודות מלוכה שנשכחו, עמוד 61. נטייה רוחנית זאת רואים גם בשירי בלפור חקק - הוא שב בדמיונו לבגדד לחפש את בית סבו: והוא מבקש שם את המנורה הקדומה:

...בַּקִּיר לְנֶגְדִּי סִרְטוּט מְנוֹרַת שִׁוִּיתִי

בַּדְּיוֹ הַקְּדוּמָה שֶׁל סָבִי מִצַּד אִמִּי

וַאֲנִי אוֹמֵר לְמַרְאֵה הַמְּנוֹרָה:

הָשִׁיבֵנִי אֶל עַצְמִי.

הַמְּנוֹרָה הַמְּצֻיֶּרֶת פְּסוּקֶיהָ

אֵינָם דּוֹהִים

שִׁבְעָה קָנִים שֶׁל סוֹד וְגַעְגּוּעִים.

מִישֶׁהוּ מִיְּרוּשָׁלַיִם מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכִי

כְּשֶׁאֲנִי בִּזְמַן נְעִילָה בְּבַגְדָּד,

יוֹצֵא מִתּוֹךְ גְּבוּלוֹתַי

בִּתְפִלַּת קְדֻשָּׁה בַּבַּיִת הֶחָרֵב שֶׁל סָבִי

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ' 52)

יש סמלים שחוזרים ופוקדים את שירי התאומים במקביל, ואין הסבר לכך, אלא שורשיהם התרבותיים המשותפים. כך בלפור הנאחז בסמל המנורה. ואם נעיין בשיריו של הרצל, הוא שב למנורת המקדש ברומא:

‌‌הַמְּנוֹרָה נוּגָה. הַמְּנוֹרָה נָגְעָה בַּצַּעַר,

זֶה לָהֶם אוֹת נִצָּחוֹן. טִיטוּס וְהַשַּׁעַר.

שַׁבְנוּ לְהָאִיר, דִּמְעַת אִמֵּנוּ, הַבָּנִים.

יְתוֹמִים הַשְּׁמָנִים בְּשִׁבְעַת הַקָּנִים.

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 96)

לא פלא שבשירי ההתקדשות להיות משוררים, בלפור חקק חוזר אל לידתם בתוך הווי של "חצר הקודש בירושלים". מכיוון שנתפרו להם כתנות פסים בלידתם, הרקע הוא חיפוש הקדושה:

נוֹלַדְנוּ שְׁנַיִם תְּאוֹמִים - - -

שָׁמַעְנוּ מִיָּד הֶמְיַת נְבָלִים הוֹמִים:

צְלִילִים שֶׁל נָהָר, שֶׁל יָם.

כְּבָר אָז שָׁמַעְנוּ קוֹלוֹת מִן הַמַּיִם,

קוֹלוֹת חֲצַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם.

כָּל בַּעֲלֵי הַשִּׁיר וְהַפַּרְנָסִים

יָצְאוּ אֵלֵינוּ לְהַקְדִּישֵׁנוּ בְּשִׁיר

לְהַלְבִּישֵׁנוּ כָּתְנוֹת פַּסִּים

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ' 49)

החשש הוא שהעבר הזה יימחק מן הזיכרון ולא יהיה לו זכר:

מַה יְסֻפַּר. לְאָן. מַה

בִּשְׂפַת אָדָם, אֵיזֶה זְמָן

בְּקַרְקָעִית הַיָּם נִטְמַן.

קָפְאָה הַשִּׁכְחָה. שָׁעוֹן שֶׁנָּפַל

בָּכָה: מַה יְנֻגַּן, בָּרֶגַע שֶׁאָפַל.

וְהַצֵּל חִוֵּר, יָפְיוֹ מִקֶּדֶם יְסַפֵּר.

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 29).

שיבה אל העבר הקדום

מכיוון שבעבר המשוררים היו הלווים בבית המקדש, יש שאיפה להמשיך את מסורת הלווים: רצון לשיר את השירים על מעלות הלווים בהר-הבית:

אָמַר לִי סַבָּא מוֹרָד

בְּמוֹשַׁב זְקֵנִים בִּירוּשָׁלַיִם:

לֵךְ לְךָ אֶל הַמַּעֲלוֹת שֶׁל הַר הַבַּיִת

שָׁם עָמְדוּ הַלְּוִיִּים עַל מִשְׁמַרְתָּם

לְשׁוֹרֵר שִׁיר שֶׁל יוֹם

וְעָמַדְתָּ שֵׁם וּבֵרַכְתָּ.

עֲמֹד שָׁם עַל מִשְׁמַרְתְּךָ

מִשְׁמֶרֶת הַמְּשׁוֹרְרִים

שֶׁל מַטָּה. - - - --

(בלפור חקק, סולם הכלים השבורים, עמ' 116)

לשאת את משא הדורות, זה גם חלומו של הרצל חקק:

עַל כְּתֵפֵינוּ גּוֹרָל, בַּהַגָּדָה כְּנִשָּׂאִים מֵעַל.

רִאשׁוֹנִים בְּסִפּוּר בְּהֶמְשֵׁכִים, לֹא נָחִים.

נֶאֱחָזִים בַּפְּלִיאָה, בַּבְּרִית. רֶתֶת בַּבְּתָרִים

וְנִשְׁבָּעִים: בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נָרִין בְּנֵי חוֹרִין.

הַהַגָּדָה הוֹגָה יַחַד שֶׁבֶת. מִלּוֹן מִסֵּבֶל.

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 136).

לא פלא, על כן, שהם כותבים שירים על דמויות ואירועים מן התנ"ך. שמורה בזיכרון כמובן, עובדת היותם של השניים חתני התנ"ך העולמי לנוער בצעירותם. הרצל ובלפור חקק מחוברים לתנ"ך ולשפתו חיבור אמיץ מאוד. הקורא המיומן השולט בשפת התרבות היהודית, מזהה מיד את השורות שנכתבו בהשראת התנ"ך. ומעבר לזה יש שירים בעקבות דמויות תנ"כיות. הרצל ובלפור חקק כותבים שירים בעקבות התנ"ך, מדרש חדש על המסופר בתנ"ך. זה אינו הסיפור התנ"כי כפי שהוא מופיע בספר הספרים. תמיד השיר החדש הוא פרשנות מטלטלת, מדרש על הטקסט הקדום.

כך המחזור של בלפור חקק, "תנ"ך מחדש" (עמודים 274 עד 294).

וכך הרצל חקק: "סיפורי קדם, חלומותיה בסולם": השיר שלא שרו מעולם, עמודים 129 עד 135.

יש ניסיון לחזור אל העבר, להתחבר אל ימי קדם: כאילו דור ההווה חוצב בנקבה אל העבר להיפגש עם ימי קדם, לחצוב ולזכור:

בַּיִת קָם וְהוּאַר. מַיִם וְנִיחוֹחַ

מִנִּקְבַּת הַשִּׁילוֹחַ. דּוֹר אֶל דּוֹר

חָצַב וְזָכַר...

(הרצל חקק, השיר שלא שרו מעולם, עמ' 113)

הרצון המתמיד להתחבר אל העבר ניכר במוטיב המופיע בשני הספרים: בלפור חקק כותב שיר "מכתב מדורות קודמים" (סולם, 61), והרצל חקק כותב "המכתב לעתיד" (השיר, 15).

בלפור חקק כותב:

הִגִּיעַ אֵלַי מִכְתָּב

מִדּוֹרוֹת קוֹדְמִים, מַעֲטָפָה בְּלוּיָה בַּקְּצָווֹת.- - -

אֶשְׁמֹר אֶת הַמִּכְתָּב שֶׁהִגִּיעַ

שֶׁבָּא מִן הָרָקִיעַ, שֶׁבָּא מִן הַנָּהָר

עַד שֶׁאֶהְיֶה אֲנִי עָבָר.

אֶשְׁמֹר בַּמְּגֵרָה כָּל הַמִּכְתָּבִים הַמַּגִּיעִים

אַעֲבִיר אוֹתָם לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.

(סולם הכלים השבורים, 61)

הרצל חקק מבקש כשליח להעביר את הלפיד לדור הבא, בחרדת קודש הוא כותב מכתב אל העתיד: הוא קורא את הסוד 'בשפת הגחלת' ומפשפש 'בתיבת הסתרים'. דורות העבר הותירו צו שלא יימחק. המשורר רואה 'אור מפורש' והוא העד 'ליד ארון שנשדד'. זה כוחו לגלות מה הארון זוכר, ובשיר יש תחושה של כתיבה מתוך קדוש הקודשים, עד הניצוץ:

נִשְׁקָפָה מַעֲטָפָה. הַמַּפְתֵּחַ לַסּוֹדוֹת

מִסְתַּתֵּר. הָאָרוֹן אוּלַי זוֹכֵר, מָה גָּר

בַּמְּגֵרָה. רָזִים, תֵּבַת סְתָרִים. צְרוּבֵי

אֵלֶם. בְּדַפֵּי סוֹד. שְׂפַת הַגַּחֶלֶת. נִצָּבוֹת

האֶצְבָּעוֹת אֱלֹהִיּוֹת. נִיצוֹץ יַמְרִיא.

('המכתב לעתיד'- בעמוד 15).

יש רמיזה שאנו בכמיהה למעמד הר סיני חדש: צו מחייב - 'נעשֶה ונכמַה', על משקל 'נעשה ונשמע'. המשורר שומע

"מַנְגִּינַת תָּמִיד".

ובקצב נבואי נוגע בנו הסיום, הצַו:

נְהִי הָאָרוֹן יְמָרֵר. פְּעִימַת הִמְנוֹן מְצַמְרֵר:

'מוּכָן וּמְזֻמַָּן לְהָעִיד'. זֶה מִכְתָּב לֶעָתִיד.

סיום: הנאמנות לרציפות

המאבק העקבי לשַמֵר את הזיכרון, עומד מול השאיפה, שליוותה את 'הזמן החדש' למחוק את העבר ולהתחיל מחדש. בשירת 'האינטרנציונל' הופיעה הקריאה: "לא כלום אתמול, מחר הכול". היו יהודים בעת החדשה, שרצו לוותר עקב כך על זהותם, או לוותר בתוך התנועה הלאומית שֶקמה על הסמלים הקדומים: ארץ ישראל, העברית. התנועה הלאומית שלנו, הציונות, הצליחה, ובדורנו הקמנו את המדינה. כך קמו גם מוסדות התרבות והתקשורת העברית.

שירתם של הרצל ובלפור חקק מציפה את הדילמה של דורנו בנושא זהותנו, הקשר לשפה העתיקה: האם הזהות העברית החדשה בדרך לוויתור על התרבות העברית הקדומה או שיש בה כוח להמשיך את השליחות: להתמלא מחוליותיה של התרבות הקדומה. יצירתם של האחים חקק מבשרת שלא שקעה שמשה של העברית הישנה. בעבר ידענו, שכאשר אנו קוראים את ביאליק, אלתרמן, עגנון, רחל, לאה גולדברג, שחר, בורלא ושמי וכל האבות והאימהות של התרבות העברית החדשה, עלינו לקרוא בין השורות את השכבות של העברית הקדומה. האחים מתכתבים עם האור ממזרח, עם שושנה שבבו, בורלא ויצחק שמי. הדיאלוג מעיד שהספרות היא רצף של חיים.

הספרות אכן אינה נבנית על שכחה, אלא על דיאלוג מתמיד. האחים התאומים עומדים על המשמר. כך כותב הרצל בשירו 'מכתב לעתיד': זֶה הַצַּו: כְּשֶׁהַדּוֹר אֵינוֹ. לָקוּם לְמַעֲנוֹ.

שירתם של האחים חקק ממשיכה את המסורת הקדומה: השפה אינה חילונית, אינה יומיומית. השפה מרובדת בשכבות של העברית החל מימי התנ"ך, והמשך בשפת המשנה והתלמוד, הקבלה והפיוטים ב'סידור התפילה'. שירתם של הרצל ובלפור חקק מאתגרת את הדור החדש של המשוררים הישראלים, שהעברית לדורותיה נפקדה ביצירתם.