ספרו החדש של המשורר
בלפור חקק התפרסם בראשית 2023. זהו ספר שמכיל 320 עמודים, 28 מחזורי שירה, 9 סולמות ועוד חתימה. מהתבוננות בספר קלטתי את המבנה הזה שצריך לטפס בסולמות של המשורר כדי להגיע אל ליבו של הספר. ואולי המשורר אומר לנו כדי שנגיע אל השירה צריך גם להתעלות ולהרגיש התרוממות רוח. כל השירים בקובץ הזה חדשים! אין כאן מבחר. שירתו של בלפור חקק היא שירה מיסטית הוא מתחבר אל עולמות הקבלה וכדי להבין את שיריו צריך להעמיק גם במקורות.
במדרש שהוא יוצר על התבנית של סיום ספר 'קוהלת' הוא כותב בפתח הספר:
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִמְצָא עַל הַסֻּלָּם בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְהַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים זֶה כָּל הָאָדָם.
אי אפשר להחזיק את ספרו בלי שתעלה אסוציאציה למקרא לסיפור חלום יעקב, זוהי אמירה שמרמזת את הישגיו של הכותב שהוא משתדל להתעלות מספר לספר, עלייה בסולם היא גם כמיהה בוודאי של כל כותב וגם בוודאי של המשורר הוותיק בלפור חקק. מה כבר אוכל לחדש במלאכת השירה כשאני כבר רווי וזוהי אולי תחושה של משורר ותיק כזה שכתב לאורך שנים, ואכן מצאתי בספר הזה את נגיעתו של ספר 'הזוהר', את תפיסתו הקבלית של המשורר בלפור חקק, ראייתו הפילוסופית שבאה לידי ביטוי בהגשת הספר הנוכחי.
בשיר מוטו המופיע בראשית כל השירים, מחבר הכותב את חלום הסולם של יעקב במראה בבית אל (בראשית כ"ח יב׳), אל הבריאה מתוך הכלים השבורים בקבלת האר"י:
הסולם (עמ' 6)
הִשְׁכַּמְתִּי בַּבֹּקֶר
לִכְתֹּב שִׁירַת שַׁחֲרִית,
תְּפִלַּת הַמִּלִּים//
בַּמִּדְבָּר הָיִיתִי, וְרַק שָׁם
נִפְתְּחוּ לְפָנַי שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה
נְעוּלִים//
מִקֶּדֶם לַתֹּהוּ הָיוּ מַלְאָכִים
וְהָיִיתִי בְּעֶצֶם הַסְּעָרָה
אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם
הַשִּׁירָה://
מִתּוֹךְ הַקְּלִפּוֹת וְהַנִּיצוֹצוֹת
בָּאוּ אֵלַי הַשִּׁירִים
מִסֻּלַּם הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים
זהו גם במובן מסוים ספר שירה על שירה, שירה שקמה מן השברים: זה ספר ארספואטי שמגדיר גם מהו משורר ומניין חומרי התשתית שלו. אתמקד באחד הפרקים כי איני יכולה להקיף את כל שיריו של הספר שמכילים את כל עולמו של המשורר, את אבותיו, סבו, אביו, אמו אהובתו- אישתו, העיר האהובה עליו ירושלים, שירים שקשורים למורשת העדה (למשל: ה'פרהוד' בעירק).
שירתו של בלפור בתוך הספר הזה כמו נגעה בכל המפרצים והמראות של חייו נגיעות עמוקות או נגיעות רפות. לפעמים אפשר לחוש שהביוגרפיה של המשורר מוטבעת בתוך השירים כדי שהוא יהפוך את האירועים הללו לנצחיים, כתיבה היא השארת חותם נצחי בעולם. זה מה שנשאר ממשורר: גם ממשורר ענק, מה שנשאר ממנו הן המילים שהוא הוציא לאור בעיקר בספריו.
העברית של השירים היא שפה יהודית
בלפור חקק כן בהלימה לאחיו
הרצל חקק מתייחס לעברית בהוד ובהדר, השפה תמיד חגיגית היא אינה שפת יום יום, היא אינה שפה ישראלית של חיי היומיום. זו שפה יהודית שקשורה לקודים יהודיים. היא מצריכה את הקורא להתלבש בחגיגיות ולהיכנס למצב רוח קריאה. כדי לקרוא את השירים, להיכנס לאווירה. זו אינה שירה קלילה, זוהי שירה אידאית עם מחשבה רבה, מורכבת לפעמים משכבות שצריך לקלפן. כפי שאמרתי, היא מצריכה מן הקורא ידע מעמיק במקורות. לכל שיר יש תחתית כפולה: שם חבויים הקודים מן המקורות הקדומים. האם זוהי שירה עכשווית דקדנטית? אני חושבת שזו שירה גבוהה, שירה שכמעט ולא רואים היום, שירה שבאה להיות בעמדה המקודשת שלה. שירת בלפור חקק אינה מיועדת לכל אחד, היא לא שווה לכל נפש. היא נועדה לאלה שמסוגלים להתעמק ולקרוא את עומקו של המעיין. בעידן שלנו שבו הכל מהיר, גם השירה היא שדה של פריצות. לפעמים השירים של בלפור הם כמו שדה מואר בגן עדן מופלא, שצריך להיכנס לתוכו בזהירות ולבחון את השירים באיטיות ובעדנה.
הסולם השישי "חותם הכלים השבורים" (238-215) פותח בשיר 'היכל הכלים השבורים', והשיר הזה ששואב חומריו ממקורות יהודיים- קבלת האר"י. השיר לקח אותי גם לתפיסה היפנית שהכלי השבור הוא הכלי היפה: כלי שממלאים בחריציו זהב. גם בשיר הזה שהוא שיר יפהפה על הכלי ששבריו מבטאים את יופיו, ואלה השברים או השריטות שמעצימים את הכותב לכתוב את שיריו. המשורר אוסף שברים כדי ליצור, כי מן השברים נוצר השלם: זהו שיר ארספואטי מיסטי.
בשישה בתים מתאר המשורר את "היכל הכלים השבורים" (עמ׳ 216): בבית הראשון אלה לא סתם כלים, אלה כלים עדינים, זוהי ההכרזה הראשונה על סוג הכלים, ומקדמת דְנא הם כאלה. שבירותם של הכלים היא מבריאת העולם, זוהי גם שבירות קיומית תמידית. על-פי קבלת האר"י (ר' יצחק לוריא) בזמן שהאל ברא את העולם, נשברו הכלים, והניצוצות אָבדו בין הקליפות. גם כאן: מה שנשאר היא הדופן והיא שבירה. הכניסה לעולם השירה, לפי הדובר בשיר, היא כניסה להיכל של כלים שבורים, כניסה אל בין הסדקים, שם נחפש את האור שם נחפש את החיבורים. מן הפגמים יואר העולם ויפרח, יגיע לשלמותו. על כן תפקידו של המשורר הוא כמו תפקיד של בעל מלאכה שמתקין את הכלי ומתקן את העולם.
בְּבוֹאֵנוּ אֶל הֵיכַל הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים
נֵדַע לֶאֱסֹף מֵחָדָשׁ שְׁבָרִים
נַבְחִין עַל הַדְּפָנוֹת בַּפְּרָחִים הַמּוּאָרִים
נַעֲשֶׂה גַּם רַפָּאוּת שֶׁל כָּל הַצִּיּוּרִים//.
בְּהֵיכַל הַכֵּלִים שֶׁלִּי-
דְּלָתוֹת אֲחַבֵּר וְאֶתְפֹּר
הֵן טְהוֹרוֹת וּשְׁקוּפוֹת מוּלִי
בְּצֶבַע הָאוֹר.
עד כאן השיר ואחר כך לדעתי שני בתים שבהם המשורר מבטא שוב את רעיונו וחוזר אל השירים. מתברר שזוהי תכלית קיומו לכתוב שירים מתוך הכלים השבורים, שזוהי מלאכת חייו. הייתי אומרת שזוהי אמירה של משורר שעושה אולי סיכומי חיים, שמוסיף לנו הסברים על מהותו כמשורר ואולי היה טוב שהמשורר היה משאיר לנו להיוותר 'בצבע האור' ולסיים בשורה זו את השיר. כך אם יורשה לי להציג עמדה אחרת, והשאר כבר נראה כעודפו של השיר.
ההקדשה השירית והשאיפה להגיע אל הדוכן
עד כמה חושף המשורר בכתיבתו את עצמו ואת תולדותיו בשירה נמצא גם בשיר "דברים מן הדוכן" (עמ׳ 217 ): השיר על התקדשותו של המשורר. כבר מילדותו, הוא רואה מראות, ומילותיו הן מילים של קדושה כמו התורה. הוא חש שיש מניעות בדרכו:
כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד
כְּבָר הָיוּ מַשְׂאוֹת שִׁירָה בִּי
לוֹמַר אֶל הָעָם שֶׁיַּגִּיעַ.
וְהָיוּ בְּדַרְכִּי אֲנָשִׁים
שֶׁבָּאוּ בֶּעָנָן שָׁחֹר
כִּסּוּ וְהִסְתִּירוּ מִפָּנַי
פְּנֵי רָקִיעַ.
משה חווה החמצה, שהגיע עד נבו. אני גם רואה שהוא מציין שהגיע אל נבו שזוהי הנקודה שמשה הגיע כמעט עד לארץ ישראל ולא נכנס אליה. הוא מתאר שלאורך הדרך היו מניעות: "לובשי תכריכים באו, דינים באו צבָאות צבָאות": הם ניסו לסכּל את דרכו להגיע אל נבו. גם משורר גדול שמילדותו חש בשליחות השירה, יכול להרגיש בערוב ימיו שעדיין לא הגיע לשיא תהילתו. ואולי תחושה זו היא תחושה קיומית שתמיד תוביל את האדם הכותב, חוסר שביעות רצון מכתיבתו, חוסר שביעות רצון מהישגיו ותמיד לשאוף לעוד ועוד. אך הוא חש שלמרות המניעוֹת, הגיע אל הדוכן ואמר את דברו:
לוֹבְשֵׁי תַּכְרִיכִים בָּאוּ
דִּינִים בָּאוּ צְבָאוֹת צְבָאוֹת
אֲנִי אָמַרְתִּי הַשֵּׁם כִּכְתָבוֹ
וְלֹא יָכְלוּ לִי עוֹד.
נִמְתְּקוּ הַדִּינִים, הִתְהַפְּכוּ הַצֵּרוּפִים
בֶּעָמוּד אֵשׁ, בֶּעָמוּד עָנָן//
וְעַד בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ
הִגַּעְתִּי אֶל נְבוֹ
מִנֶּגֶּד
וְעָמַדְתִּי עַל הַדּוּכָן.
כתיבתו של בלפור בפרק הזה כפי שכבר כתבתי היא ארספואטית, ואולי כל הספר הוא כזה. אולי כל כתיבה היא ביסודה ארספואטית, שהרי הדובר כותב על עצמו ועל יצירתו.
בשיר 'האיגרת' (218), הוא מתאר הקדשה: נדמה לי שזה מוטיב חוזר ביצירתו של בלפור וגם מוטיב ידוע של קבלת ההסמכה לכתיבה בעזרת איזה הטמעה של מילים, של בליעה של קמיעות שכבר קיימת בשיריו של המשורר (מוטיב זה מופיע בספרים קודמים, שם תיאר חוויה של בליעת קמעות בילדותו). כאן הוא מתוודה על הפקדה של מכתב אל העתיד.
בְּכָל חוֹמָה שֶׁעָבַרְתִּי בַּדֶּרֶךְ
בְּתַחֲנָה זוֹ אוֹ אַחֶרֶת
בָּחַנְתִּי בְּעֵינַי אֶת הָאִגֶּרֶת.
מהי האיגרת הזאת? זוהי הפקדת המשורר הוא קיבל את ההסמכה הזאת, זוהי תעודת המשורר, איגרת מוצפנת שהוא זכה לה מראשית חייו, ותוכנה ידוע רק לדובר השירי. היא מלווה אותו כל הזמן:
בְּכָל צַעַד נוֹסָף אֶל הָהָר
בְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת
אֲנִי עֲדַיִן עוֹצֵר בַּהֲלִיכָתִי
בּוֹחֵן וּמְמַשֵּׁשׁ אֶת כִּיסִי
לָדַעַת שֶׁיֶּשְׁנָהּ שָׁם
הָאִגֶּרֶת.
המשורר כמו אומר: נולדתי ככה, אני נולדתי עם השליחות הזאת, עם התעודה הזאת להיות כותב נפשי בעברית. נחתמתי לזה, כמו לא יכולתי לבחור. גם בתוך הקשיים למשל סופת חול עוברת הוא ממשיך לכתוב:
גַּם כְּשֶׁסּוּפַת חוֹל מְכַסָּה אוֹתִי
אֲנִי מַמְשִׁיךְ וְהוֹלֵךְ
כַּכָּתוּב בָּאִגֶּרֶת.
האיגרת הזו היא חלק ממנו, הוא אינו יכול בלעדיה היא בתוכו ועימו.
אבל המשורר אינו משורר בודד אלא הוא רוצה להשמיע את קולו של הקולקטיב את קולם של כל המשוררים, האם זהו קולו של בלפור חקק שעדיין מנהיג משוררים אחריו כמי שהיה יו"ר אגודת הסופרים שלוש קדנציות (עם אחיו התאום הרצל חקק גם הוא שלוש קדנציות) ובימים אלה מנהיגים שניהם את משוררי העיר האהובה עליהם ירושלים שאליהם מצטרפים משוררים נוספים מרחבי הארץ. השליחות היא אינה רק אישית אלא גם ציבורית.
והוא משמיע את קולם בשיר "התרת נדרים" (עמ׳ 219):
נַעֲמֹד כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים בַּסּוּפָה
וּמוֹצָא שְׂפָתֵינוּ שֶׁיָּצָא מִפִּינוּ.
עַד נִהְיֶה לֶעָפָר בִּתְחִנָּה רָפָה.
עַד יִהְיוּ הַקְּשָׁרִים מֻתָּרִים.
עַד יַעֲלֶה טַל חֶסֶד
בַּנְּקִיקִים הַשְּׁחוֹרִים.
זהו שיר שמבטא תפיסה יהודית של כוח המילים. ניכר בספר חיבורו של המשורר אל מקורותיו היהודיים, ואכן הוא קיבל לפני שנתיים פרס (יחד עם הרצל חקק) על כתיבתו בזיקה הזאת (פרס ע"ש
אורי אורבך, אגף תרבות יהודית, 2021).
ההתפתחות השירית כלידה מחדש
אחד השירים הכּנים והמרגשים בספר הוא השיר "חבל הטבור, להיוולד מחדש" (עמ׳ 220):
זהו שיר שבו מבטא המשורר את סגולותיו. אם נדמה שחבל הטבור החיבור בין הילד לאמו, ניתק פעם אחת (שהוא אקט הלידה), הרי שהמשורר מספר שהוא נולד כמה פעמים בחייו. הוא יודע להיוולד שוב ברגעים שהוא בוחר בחייו: לא 'להמציא את עצמו מחדש' כמו שאומרים במחוזותינו, הוא פשוט נולד מחדש. זוהי היכולת להתחיל מחדש, היכולת להיברא שוב, כדי לשמור על חרותו. הוא יודע להיחלץ כשאוזקים את ידיו, חבל הטבור הוא הקושי הבעיה הראשונה שהאדם מתמודד כדי להתחיל לחיות בעולם.
כשנולד האדם, מישהו עוזר לתינוק להתחיל בחייו, למשורר יש יכולת להתחיל מהתחלה בלי שהוא נזקק למספריים שיחלצו אותו, הוא מתחיל לנשום מחדש בעצמו, הוא נברא מחדש כדי לברוא דברים חדשים. הוא מתגבר על הרגעים והשקיעות בעצמו ללא עזרה מבחוץ, יש כאן תחושה של פלאיות, אני אחלץ עצמי מכל בור ויקוש שיפילו אותי- כמו אומר: אויבים יש לי, אבל הם אינם מפריעים לי, אולי זו אמירה כלפי אלה שסבורים שהוא תמים, שהוא משורר ללא כוחות, אבל הנה מתוך חולשותיו, מתוך הקשיים הוא מוכן לכל מכשול, והוא נברא מחדש.
כָּל פַּעַם שֶׁחָבְרוּ נֶגְדִּי
לִקְרֹעַ דַּלְתוֹת הַסְּפָרִים
לִפְרֹץ בְּבֵיתִי פְּרָצוֹת
הָאֲדָמָה נִפְעֲרָה לִבְלֹעַ אוֹתִי
וְהַשִּׁירִים שֶׁל חֲצוֹת.
נָתַתִּי יָד אָז לָאֳפָנִים וְלַשְּׂרָפִים
וְהַנּוֹגְנִים בְּכִנּוֹר
וְנֶחֱלַצְתִּי מִן הַבּוֹר
אמונתו של המשורר בצדקת דרכו מחוזקת בכך, שהמלאכים לצידו, שאי אפשר לשבור אותו היא שעושה את המשורר לגיבור שירתו, לגיבור חייו. גם מן הבור הוא יכול להיחלץ.
בפרק הזה מתחבר למוטיב הכלים השבורים "היום השבור". בשיר "הקשיבו לי ביום השבור" (עמ' 223) דווקא 'היום השבור' דיבר אליי, כי אין הרי שלמות בעולם, והשיר על היום השבור הוא שיר אמת. גם בשיר הזה תכונותיו המופלאות של המשורר, כמי שיכול לרפֵּא את כישופי העולם, את נגעיו, את הדם והדֶבר "הדם הוא הנפש" איסור אכילת הדם מן המקרא שהרי 'הוא הנפש'. זהו גם תפקידו של המשורר להזהיר, להתרות, להביא מרפֵּא, להיות שליח, לחפש הפתרון לשנאת חינם.
אֲנִי כּוֹתֵב לָכֶם שִׁיר מַרְפֵּא
כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ, הוּא נֵצַח
נַסְיוּב שֶׁל אוֹתִיּוֹת לְהַגְלָדַת הַפֶּצַע.
אֲנִי הוֹפֵךְ בְּנַסְיוּב קוֹצִים לִפְרָחִים
מְחַפֵּשׂ תְּרוּפָה לְשִׂנְאַת אַחִים.
תהליך הכתיבה כבריאה מיתולוגית
השיר המסיים את המחזור 'חותם הכלים השבורים' הוא "רצוֹא וָשוב" (238): שיר מרגש מאוד בציור מטאפורי יפה מציין המשורר שהים הסוער מציף את שולחנו ואת השורות הכתוּבות, החיבּור בין העולמות המיסטיים של גלים המכים במשורר, של חיות מיתולוגיות, סמלים כמו 'תהום רבה', 'לוויתן' וגם "חיות קטנות עם גדולות": בתנ"ך בפרשנות המיתוסים הקדומים מופיע המיתוס הזה שבבריאה היו חיות מיתולוגיות שניסו להפריע לבריאה ( למשל: ישעיהו כ"ז,1).
כל אלה מובילים את ישועת הכתיבה, המגירות מתמלאות במילים, השירים באים אליו בהמונם. כאן החיות המיתולוגיות הופכות לחלק מן היצירה, למילים של השיר הנכתב. אהבתי את דימוי הים למשורר שגר בים של ירושלים, את הסערות הללו שמובילות אותו לשכון בעולם הרוחני הזה שבורא אצלו מילים עד אינסוף.
ולסיום חיפשתי שיר מאיר והלכתי לחפש שיר אהבה ומצאתי את השיר 'נרותיה'. אפשר לסיים את המאמר בשיר היפה הזה.
נרותיה
כְּשֶׁהִדְלִיקָה הַנֵּרוֹת
דָּעַךְ עֲרָפֶל הַסּוֹד
יְדַעְתִּיהָ פָּנִים אֶל פָּנִים//
בָּא הָאוֹר וְהֵאִיר אֶל עֵבֵר פָּנֶיהָ
לֹא הָיָה עוֹד עֲרָפֶל בָּעוֹלָם
וְלֹא עֲנָנִים.//
פָּנֶיהָ הָיוּ מוּאָרוֹת
וּבְאַהֲבָתֵנוּ זָכִינוּ לֶאֱכֹל יַחַד
לֶחֶם הַפָּנִים.//
כְּשֶׁאָכַלְנוּ חַלּוֹת הַנִּכְסוֹת
רָאִיתִי שֶׁהִיא הַסּוֹד
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
