הנכות הפוליטית של ביבי

אם בנימין נתניהו אינו מגיב על ההכפשה של הרמטכ"ל הרצי הלוי בפי ובמקלדת של אהובו - הוא נכה מוסרי ורוחני; ואם הוא יוצא למושב רמות, למה שבפרפרזה מהתנ"ך אפשר להגדיר כחופשת חמור תינפש הלוך ורחוק משערי ירושלים - הוא נכה חברתי חסר בלמים; ואם הוא נותן ידו לשחיקת חיל-האוויר כדי לשלם ליריב לוין את מחיר השארתו בכס ראש הממשלה - הוא נכה ביטחוני; ואם זה מתבטא בקיצוץ ובקיצור קורס טיס רק כדי שהוא ייקרא ראש הממשלה (ריק ממהות) - הוא לא סתם נכה. הוא נבל.

האיש הרע הזה שהתדרדר לרשע צריך לפרוש מהחיים הפוליטיים אתמול. כי ביבי שקרן. קמצן. פחדן. מגלומן. הביטוי העברי המובהק ש"המדינה זה אני" גם במחיר חיסולה של המדינה. אוקסימורון כזה.

מצופה ממישהו בכיר/ה בליכוד "לשכב על הגדר" ולהניף דגל ולקרוא להדחתו. מישהו חייב להציל את כבוד הסיעה הגדולה בכנסת. אם לא כן - היא סדום. היא עמורה. היא כל מה שרע.

בפוסט קודם השוויתי בין תביעתו הגובלת בחוסר חוקיות של ביבי להסתיר מהאומה את המצב הביטחוני אליו דרדר את צה"ל, והזכרתי את ביקורו של השר האשורי רבשקה לפני כ-2700 שנים. אורי בר יוסף הרחיק במאמר בהארץ עד לערב יום הכיפורים 1973 בהצגת הסתרת האמת מן העם. השוואה זו או אחרת, המציאות אחת.

עם ישראל מתקרב אל רגע האמת. בצומת זה של החיים הציבוריים אסורה כל עריקה. מי שיכול לדחות נסיעה לחו"ל - שיעשה כן; ומי שיכול לשנות את לוח הזמנים שלו על-מנת לאייש את ההפגנות - אנא, שיעשה כן;

עד שהאיש הרע הזה ייצא מן הזירה הציבורית מוכה כישלונות מוסריים ואישיים ומדיניים וביטחוניים, ואנו נגיח ממלחמת העצמאות של המוסר היהודי והדמוקרטי 2023 כמו בשתי שורותיו האלמותיות של נתן אלתרמן מ-1947:

"ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת/
לקבל את הנס/
האחד אין שני."

כן היא תקבלו בקפלן ומול משכן הנשיא ובחורב בחיפה ובצומת גונן ובכניסה לשדרות ולנתיבות ולאורך יישובי עוטף עזה ובשדה בוקר ובטייבה וביטבתה ובאפרת וגוש-עציון ובמכון ויצמן ובנצרת. נפגין עד שהאומה כולה תעמוד נפעמת ונסערת, ואולי גם נרגשת ומזילה דמעה לנוכח המאבק שאין כמותו בעידן המודרני להגנת הדמוקרטיה בישראל - היחידה שלא נכנעה לכוחות השחור.

או-אז נבין כי בימים אלה לנוכח הפגנות המחאה והאור הולכת ומתגבשת הכרת התודה של האומה. תודה לעולים מכל קצווי הארץ לכיכרות ולרחובות ולצמתים ושירת היהודית-דמוקרטית בליבם ובפיהם. אלתרמן כתב זאת בשיר אחר יפה ממני:

"למולכם האומה על סיפו של הדרור/
משתחווה ובוכה, הבינוה."