כולנו עם אחד

כידוע כלפי כולי עלמא ולמרות אמנת מונטווידאו ובייחוד על-פי סעיף (1) 4, שהישראלים הם העם היחיד עלי אדמות שזכות הקיום שלו מוטלת בספק ללא הרף. מועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות, מקדישה את רוב הישיבות שלה לתקיפת המדינה היהודית.

קמפיין ה-BDS העולמי וההשמצות מרושעות על לכאורה אפרטהייד ישראלי בהחלט עושה את שלו, כאשר אף באקדמיה ניתנת למשמיצים אלה במה. האידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי עושה דמוניזציה לישראל כעם גזעני וכובש. הם משיקים ספרים נגדה, מקימים בלוגים, ומסיתים גם נגד עצם קיומה.

דעות קדומות אשר הגיעו מן הפזורה גורמות לכך שגילגולו של השיח האנטישמי מתגבר ומציג את "היהודי הבינלאומי" ככובש, אכזר והמושך בחוטים של מנהיגי העולם.

ה"מערב" אשר פתח את שעריו לפליטים במהלך פוליטי, סובל כעת מעריצות "זכויות האדם". כלכלותיהן של מדינות רבות נעשות חלשות יותר, והיחסים הדיפלומטים עם מדינות ערב הם לדאבון לב למראית עין, עד המבצע הבא בעזה.

ישראל נחשבת כיום כטעות היסטורית, מבנה מלאכותי שלעולם לא היה צריך להתבסס במזרח התיכון, תקף וחוקי ככל שיהיה. כל זאת, למרות שלאו"ם, האיחוד האירופי, ארה"ב ורוסיה ובמיוחד עבור בריטניה, צרפת וגרמניה, לא קיימת כל משמעות לגבי החלטת 242, המבטיחה את גבולותיה של ישראל.

הניסיון שעברתי בבירת הונגריה, בודפשט (רצ"ב לינק בסוף המאמר) מצדיק את נחיצותה של מדינת ישראל בעולם, כמקלט הבטוח ביותר לעם היהודי.

העם היהודי יצר באומץ, בעקשנות ובכישרון דמוקרטיה פלורליסטית תוססת בתוך בורות, אוריינטליות, וצביון ברברי המחלחל לדאבון לב גם אל העם היהודי (פגע האלימות). לא סמויה העובדה כי ישראל היא המקור לאינספור תגליות והמצאות טכנולוגיות רפואיות וחקלאיות שהועילו לאין שיעור לעולם כולו.

הקוטביות באיזון המשפטי שנעשה בבית המשפט העליון (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו התשי"ב-1992) לבין אי-ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי אף בקרב אנשי האקדמיה ו"בקהילת האינטליגנציה" מביאה לאפשרות כי מפלגה כמו בל"ד יכולה להתמודד בבחירות לכנסת ומפלגה כמו "כך", לא. בסופו של דבר מי שנמצא תקופת זמן לא מבוטלת בקטר הוא חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה ולא לדוגמה איתמר בן-גביר.

בראיה בינלאומית רחבה מעשה אוסלו, כמו גם ההינתקות מעזה היו מעשי גבורה של מדינת ישראל שנתנה הזדמנות להידברות, כהרגלה. ולמרות זאת, ההתנהלות הקלוקלת של ה"מערב" (ש"בינינו" כבר איננו באמת מערב) מהווה אינדיקציה לחיוניותה של הציוויליזציה היהודית הגאה הנמצאת בדעיכה.

בצלמה של ישראל אמורות להיוולד אומות נוספות אך ככל שישראל לא תתעלם, כפי שהיא לא אמורה, מפשעיהן של מדינות עימן יש לה גם יחסים, כמו טורקיה. היא עלולה לשלם מחיר.

ישראל היא ארץ האפשר לעומת מדינות כמו הונגריה ופולין המעוניינות להעביר תמונה חלקית ביותר לגבי השואה. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהצהרה המשותפת והבלתי מקובלת על רבים, המוכרת כ"חוק השואה הפולני". הלכה למעשה, אנטישמיות נגד יהודים הייתה בפולין כ-800 שנה אף לפני השואה. לעמת זאת, בצדק הכירה מדינת ישראל במוחמד החמישי, מלך מרוקו, שבזמן השואה עמד איתן מול המשטר הנאצי וסרב להסגיר את יהודי מרוקו.

בגלל האמור לעיל כאב לי הלב (וכאבה גם הבטן) בגין הערותיו של פעיל הליכוד איציק זרקא שאף סבו הוא ניצול שואה. בואו נתאחד. לא כנגד אחרים אלא פשוט כי אותו דם זורם בעורקינו.