תקרית גשר אלנבי

ב-1.8.68 ההודעה התקבלה אצלי בקשר: "יורים בגשר דמיה תכנסו לכוננות"! השעה הייתה 17:00 לערך יום סתמי רגיל בבקעת הירדן ליד הגשר.

"מאיר"! קראתי למפקד המוצב שעבר לידי "יורים בדמיה. הודעה מהמבצעים: יש להכניס את הכח לכוננות..."

"תתקפל לעמדת קשר", ענה לי מאיר והחיש צעדיו אל עבר הבניין. גבוה, חסון, ג´ינג´י. הלך ונבלע במבוא הבית.

להתראות יודלה אמרתי לחברי החובש ופניתי לעמדתי שבפתח הבית. יהודה נשאר לבד. לבד בעמדה ליד הגשר החדש. דובלה, אם זיכרוני אינו מטעני, עמד בעמדה שליד הגשר ביילי הישן. בתצפית שעל גג הבניין עמדו כמה מד"צים על משמרתם.

בתוך הבניין, בקומה השנייה, ישבו להם כמה חברה שלא היו בתפקיד ושיחקו שש בש. אחרים, ביניהם חן החובש מיחיעם דניאל קסלסי ועוד כמה פנויים עזרו בהכנת ארוחת ערב וסידור השולחן. האווירה הייתה שקטה, נינוחה ואופטימית.

שלושים ושתיים שנה לאחר מכן, אני יושב עם אשתי בבית הנשיא מצפה להתחלת הטקס של עובד ישראל לשנת 1999. בתי מרב, צריכה לקבל ציון לשבח בענף מוסדות ציבור. מפעלה העיקרי היה פיתוח מרכז למוזיקה במתנ"ס על שם פיליפ לאון לילדים מהחינוך המיוחד.

האנשים, בחלקם יושבים, אחרים עוד עומדים, משוחחים. הכל מחכים לכבוד הנשיא. אני מנצל את הזמן לעלעל בחוברת "עובד ישראל 1999" שחולקה לקרואים לטקס. אני קורא: "הסרט, הכינור שבלב עם מריל סטריפ מספר על מורה לכינור שפונה לאוכלוסייה חלשה בהארלם, שם היא מתעקשת ללמד נגינה בכינור לילדים חסרי כל שלפעמים אף מאבדים החשק לחיות... מוזיקה מנצחת אומר הסרט ועל המוזיקה מנצח האדם". זהו בדיוק עולמה של מרב..."

רחש באולם. אני מגביה ראשי מסתכל מעל ראשי אנשים ורואה הנה כבוד הנשיא בא. עד שתופס הנשיא את מקומו אני מעביר דפים בחוברת, עוצר בדף אחד ונזכר:

השעה 17:20 אני ליד עמדת השקים בפתח הבית. כולי דרוך. לפתע אני שומע פיצוץ מחריש אוזניים דומני כשלושים מטר ישר לפני. אני רץ פנימה למסדרון ומרגיש עצמי עף לתוך חדר סמוך. פגז שני הפיל חלק מהשקים שבפתח הבית חדר למסדרון והתפוצץ. אני מתעשת במהירות, בודק את עצמי ומרגיש שריטה קלה בצוואר. אני סוגר את הדלת הפתוחה יושב בפינת החדר וממתין. ירי הפגזים תכוף וישנן פגיעות ישירות בתוך הבניין. אני פותח את הדלת ורץ במסדרון אל פתח הבית ישר לעמדת השקים. מכשיר הקשר הרוס. אינני חושב הרבה אני חוזר פנימה ומתחיל לרוץ במדרגות המובילות לקומה השנייה. מישהו רץ למטה עם חגור נשק וכובע פלדה בידיו. אני חולף על פניו ומגיע למרכזיה. כל הקווים מנותקים. מה עושים? צריך להזעיק עזרה. בחוץ יורים! עוד מעט הירדנים יכנסו פנימה...

אני חושב!? אני מצליח לחשוב?!

שוב אני מתקשר ליריחו והפעם עונים לי.

אני באופוריה מוזרה. הצלחתי!

"תוקפים אותנו, אנחנו זקוקים לעזרה" כך אני אומר וזורק את מערכת היד מידי. אני יורד במהירות במדרגות עוצר:

אני חושב!? אני מצליח לחשוב?!

אין איש ליד עמדת המ"ג! אני חוזר למעלה ויורה את כל ארגז הפעולה על הבית שממול.

עכשיו אני חוזר ויורד לקומה הראשונה. בדרך אני רואה דם על הקירות ומראות אימה. למטה צריחות זעקות. טענות של חרטה: "למה חזרתי לקחת את הכפל"ד"! "למה המשכתי לשחק..." "אני מאבד דם"! אני שומע את הסמל שלי אומר. אומר ומוסיף: לאמא יש בן יחיד בבית"! אני גורר אותו ברגלו הבריאה אל חדר סמוך, והוא צורח מכאבים. "חן"! אני קורא לחובש מיחיעם. חן מטפל שם באחד הפצועים. אך עוד כמעט רגע והנה, הנה הוא בא: "מהר תביא את התיק", הוא אומר. "תוציא את החוסם עורקים", הוא מוסיף.

על הרצפה מוטלים קטועי רגליים. אני עובר אתו מפצוע לפצוע מסייע בידו. מסייע בידו להציל חיים. בחוץ יורים נק"ל. אני בטוח שהירדנים כבר בפאתי הבית.

עכשיו אני חושב. אני בטוח חושב!

אני מרגיש פחד. פחד שאוחז בי. אני לא רוצה למות... מה יהיה עם עוד רגע הירדנים יפרצו פנימה? לפחות שיתנו לנו לגמור לטפל בפצועים... ופתאום, שקט.

שקט באולם. כבוד הנשיא נושא את דברי הפתיחה והטקס מתחיל. צלמי בית חובבים מתקרבים כל אחד בשעתו כדי לצלם את הזוכה, בן משפחתו. לי כלל אין חשק לצלם ואני מניח לאשתי לעשות את המלאכה. השמחה מהולה בעצב. הזיכרונות, מדוע היו צריכים לעלות עכשיו?

כולם בבגדים יפים, חליפות, ריח בשמים באוויר, ושקט. קולו הנעים של דניאל פאר נישא באולם, עובר בתוך הדממה ומשאיר אחריו שובל של נועם. איזה נועם!?

בין הפצועים פצוע קשה מאוד. חן מטפל בו בזריזות ובמסירות. אני עוזר לו. שתי רגליו נקטעו. הוא לא משמיע הגה. נראה לי שהוא מעולף. על השולחן מסודרים הצלחות בטוב טעם. הסלט עוד בקערתו. הכל מוכן לארוחת הערב. שום דבר לא ניזוק שום דבר לא נפגם. בחוץ נפסק הירי. אני מתחיל להבין שלא הייתה פה פעולה רגלית, אלא תקיפה ארטילרית בלבד.

מאוחר יותר נערך תחקיר על-ידי קדקודי הגדוד ונלקחו טלפונים כדי להתקשר הביתה ולדווח על מצבנו.

דניאל פאר ממשיך להקריא ולהזמין לבמה את המצטיינים. עכשיו בתי ניגשת, ומקבלת את הפרס. אני מחדד עיניי אל תוך הקהל מסתכל ומחפש את אחד המצטיינים... לא אין צורך. דניאל פאר מקריא ונוקב בשם עובד ישראל:

"דניאל קסלסי"!

וממשיך המנחה ואומר: "סיפור חייו של דניאל קסלסי משמש מופת לחברה. זהו ילד שגדל... דניאל שרת בצנחנים והשתתף בפעולות תגמול... ובאמת, כל כוחות הנפש נדרשו לדניאל כאשר בגיל 24 בשירות מילואים בגשר אלנבי הוא נפצע ואיבד את שתי רגליו..." עכשיו אני רואה אותו. עולה לבמה. קרח, רחב גרם, פנים מוכרות.

הטקס נגמר.

אני ניגש לבתי נותן לה נשיקה על לחי מברך אותה וממשיך הלאה אל תוך הקהל. אני מסב ראש לאחור. בתי מסתכלת אחרי. אני הולך כמהופנט הלאה. הולך וקרב אל האיש הזה.

"דני", אני אומר. "אתה זוכר אותי"?

"קסלסי מסתכל בי במבט בוחן ואומר: "האמת לא. אולי תזכיר לי"ץ

אני נבוך. אומר לו את שמי ומזכיר לו את התקרית בגשר אלנבי".

הוא נותן בי שוב מבט בוחן ואומר: "מצטער, לא זוכר. אולי בגלל שעברו כל כך הרבה שנים. תכתוב לי ניצור קשר". כך אומר, ונפנה מחייך לאנשים שבאים ללחוץ את ידו.

"בודאי" אמרתי.

בדרך הביתה, נזכרתי שלא החלפנו בינינו כתובות.

הערת סיום: היום דניאל קסלסי עובד במפעל תמ"מ כראש צוות הרכבת מנוע. הוא נשוי אב לשלושה וסבא צעיר. משמש דוגמה לאדם התורם לחברה בעבודה ולחברה מסביבו. תומך בפצועים הזקוקים לסיעוד נפשי. נכס למפעל למשפחתו ולחברה בכלל.

הערות נוספות: שבועיים לפני כן בשעה שחברי דני א. היה בגשר הייתה שם תקרית איומה נהרגו שם שלושה לוחמים שלנו. מצבת אבן לזכרם מוצבת עד היום בכניסה לגשר החדש.

תקרית גשר אלנבי הייתה לגבי הקשה והאיומה ביותר שחוויתי מכל שעברתי במלחמות ישראל שהשתתפתי בהן.

לימים נתקל דני קסלסי בסיפור הזה שפרסמתי בפורום לכתיבה יוצרת באינטרנט, הוא יצר אתי קשר והחלטנו על פגישה של כל אנשי הגשר. כך אמר כאשר ישוב מחו"ל. הפגישה לא יצאה לפועל. לפני שבועיים הבן של קסלסי יצר אתי קשר והוחלט שוב על פגישה עם כל הפצועים ואנשי הגשר. יש בידי תמונות שצילמתי לפני התקרית ואחרי התקרית מקווה שהפעם הפגישה תתקיים. אגב שוחחתי בטלפון עם חן החובש מיחיעם, שעזרתי לו לטפל בפצועים, היום הוא חי בכרמיאל.

סוף דבר: הפגישה הייתה בביתו של דני קסלסי שארח את כולנו בחום ובאהבה. היה מרגש מאוד אחרי כל כך הרבה שנים לפגוש את החברים. הפצועים, כך התברר, שמרו על קשר ביניהם במשך כל השנים. לי הייתה זו חוויה מיוחדת במינה לפגוש אותם; אז כצעירים בראשית דרכם, היום עם נכדים מקווה שבאמצע דרכם.