חיי התרבות כביטוי לעירוניות בצמיחה

החל משנות השמונים, עת העיר מונה כבר 100,000 תושבים ניכרה צריכה תרבותית הולכת וגדלה. צעירים בני העיר, קבוצות אקדמאיים שהגיעה לעיר, ומוסדות כמו בית החולים, התיאטרון, האוניברסיטה והמכון לחקר הנגב הביאו עמם אוכלוסייה המחפשת מרכזי תרבות ובידור בעיר ואינה מוכנה לעלות צפונה להצגה או סרט/מופע הקשור בנסיעה ארוכה ובכבישים חשוכים. התחושה באוויר הייתה שהעיר חייבת לפתח את משאביה בחומים אלה בכוחות עצמה. ואכן, ראשי העיר והמנהיגות המקומית הכירו בצורך זה, מעודדים אותו ואף מוכנים לממן את חלקם.

כזכור, תחילתה של באר שבע כעיר עברית החל עם הקונצרט המפורסם של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של ליאונרד ברנשטיין ואולי היה זה סימן לבאות. קהל המאזינים הורכב ברובו ממעט האזרחים ששהו בעיר ומכוחות הפלמ"ח. מקום הקונצרט נקבע ברחבה בקרן הרחובות הדסה ובית-אשל. קצת מהקהל ישב על גגות הבתים הסמוכים והריע לתזמורת ולמנצח. למרות שבשנות החמישים העיר עדיין מוקפת במעברות נבנה קולנוע "קרן", בזמנו אולם הקולנוע הגדול בארץ בתמיכת ההסתדרות שביקשה להוכיח בצעד זה את הדומיננטיות של הארגון בחיי התרבות של העיר.

אחריו הוקמו תיאטרון, תזמורת קלאסית, תזמורת נוער, קונסרבטוריון, ומקהלה. בנוסף, בית ספר למחול על שלל הסגנונות, בית ספר גבוה לאמנות ובית ספר לאמנות נוער. תוכננה אז, בסיוע המוזאון העירוני, הקמת מוזאון לאמנות, פארק מים גדול. בעיר החלה לפרוח עיתונות מקומית וארבעה מקומונים החלו לצאת לאור כל שבוע בבאר שבע. אחד מהם, הוקדש כולו לתחום התרבות בעיר. העלייה ההמונית מחבר העמים הוסיפה לעיר צרכני תרבות ברמה גבוהה (הם עצמם היו מקצוענים בתחומי הנגינה והריקוד) - עוד אלמנט שסייע בהקמת המוסדות העירוניים בשטח.

זכריה לירז הפך את "בית העם" למרכז תרבותי שוקק. בין השנים 1969-1964 נוסדה אוניברסיטה עממית בה למדו 1,500 איש ב 40 חוגים; הופעל סינמטק, וכן התקיימו במקום הרצאות מטעם מכון ויצמן. במקום אף התרחשו אירועים חגיגיים, נחגגו ברוב עם חגי ישראל, נערכו משפטים ציבוריים ואף נעשה ניסיון להקמת תיאטרון חובבני בתקציב קטן. ותיקים זוכרים כי שתי ההצגות הראשונות היו "תרגילי מעוף" ו"כוכב ללא שם".

רות הילמן התבקשה על-ידי ראש העיר להקים היכל לימוד למוזיקה והיא יחד עם עוד 10 מורים הניחו את היסוד לקונסרבטוריון שהחל את פעילותו בצריפים שבשכונה א'. בשנתו הראשונה הוא כלל 80 תלמידים אך המספרים גדלו משנה לשנה. הוקמה תזמורת מנדולינות, צוות אקורדיוניסטים מקהלת ילדים, מקהלת מבוגרים ותזמורת חליליות. בסיוע תרומה נדיבה של סם רובין הוקם המבנה החדש בדרך המשחררים עבור פעילות זו, שנחנך בשנת 1973.

בין השנים 1974-1972 פרחה העיר. הוקם התיאטרון, התזמורת הקאמרית ואף נערך קרנבל שמשך אליו 20 אלף איש אולי מהגדולים בארץ. רבים בעיר עדיין זוכרים את ראש העיר אליהו נאווי ואת סגנו זכריה לירז, רכובים על גמלים מקושטים ומובילים את הקרנבל. בעת הזו הוקמו גם היסודות לבית הספר למחול "בת דור". ראוי שנכיר כמה שמות שעמדו בראש הגל התרבותי של העיר בשנות השבעים: גרשון בילו-תיאטרון, אבי אוסטרובסקי - תזמורת; רות הילמן דחפה את ייסוד הקונסרבטוריון אורי ליפשיץ - קידם את האמנות הפלסטית ועליזה וולף את המחול.

רבים מהבמאים והמנהלים רצו לייסד תיאטרון בבאר שבע. גרי בילו היה הראשון שהצליח להפוך את להקות החובבים "בבית העם" לתיאטרון בעל נורמות מקובלות. בשנות השמונים כבר היו לתיאטרון למעלה מ 5,000 מינויים. בשנות השבעים נהגו השחקנים להביא את הבגדים והפריטים להצגה מביתם כתוצאה ממחסור בתקציב. ההצגה הראשונה בוימה על-ידי תאודור תומא ונקראה "מתי תתחתן עם אשתי". החל משנת 1973 ניהל את התיאטרון ג'רי בילו. משנת 1974 החל להוביל את הצוות חנן שניר והוחלט שהשחקנים חייבים להיות תושבי באר-שבע. מבין השחקנים הראשונים ניתן להזכיר את נעמי בלומנטל, אתי שילוני, דבלה רייזר, ששי סעד, שמוליק שילה, יוסי קאנץ, הוגו ירדן, דורון תבורי ורבים אחרים.

החל משנות השמונים, בניהולה של צ'יפי פינס, החל התיאטרון למכור הצגות בכל חלקי הארץ וגם בערים הגדולות. שתי ההפקות הראשונות לא התקבלו ברצון על-ידי הצופים ולכן הוחלט לקרב את הקהל ובעיקר את התלמידים אל התיאטרון ושפתו על הבמה. העירייה דאגה לשלם עבור כל תלמיד סכום מסוים וכך התאפשר לו לתלמיד לראות לפחות 4 הצגות בשנה. המהלך הוכיח עצמו וכשבגרו התלמידים הם שבו כמינויי התיאטרון. האנסמבל קיבל מחמאות על ההצגה "רומיאו ויוליה" ומיכאל אוהד, המבקר האמנותי של עיתון הארץ, שיבח את ההצגה "טרטיף" ואף חזה עתיד מבטיח לתיאטרון הדרומי. בילו המשיך לטפח את התיאטרון וציפה כי העירייה תקים לו משכן קבוע בן 700 מקומות ישיבה ותסייע בהקמת בית ספר למשחק שיהווה את עתודת השחקנים לתיאטרון. חזון זה התגשם וכיום הוא מושך אליו אלפי אזרחים מהעיר ומכל הנגב.

ותיקי העיר זוכרים בוודאי את הרסיטל שהגיש הכנר המפורסם יאשה חפץ בשנת 1953 בחדר האוכל של מפעל "חרסה". מאז קמו תזמורת קטנות של חובבים אך לא יותר מכך. בשנת 1973 נוסדה בעיר הדרומית התזמורת הקאמרית בסיוע המנצח אבי אוסטרובסקי והאגודה לתרבות וחברה של עיריית באר-שבע. למנצח המשנה מונה ניסים אלשיך. רמתה המקצועית הייתה גבוהה ורוב נגניה היו עולים מברית המועצות. התזמורת התפרסמה במהירות והפכה למבוקשת בארץ.

אחת מהקונצרטים "קיסר אטלנטיס" הפכה ללהיט בהשתתפות סולנים שהגיעו מחו"ל. שנת תשל"ח הפכה לציון דרך עבור התזמורת בת 30 הנגנים שזכתה בפרסים רבים ובפרסום רב. לא פעם החליט המנצח להוסיף כלי הקשה ובכך להופכה לתזמורת סימפונית. בשנת 1980 שונה שמה לסינפוניטה של באר שבע. במצורף לדוח זה הוספה תמונה של התזמורת בניצוחו של מנדי רודן שניצח עליה 15 שנה, וכן תמונה של תזמורת המנדולינות המופיעה בפני נכי צה"ל.

בראשית שנות השבעים הוקם המרכז לאמנות חזותית בתחנת הרכבת הטורקית הישנה ולמעלה ממאתיים תלמידים סיימו לימודיהם שם. המבנה בסגנון עות'מני שהיה במלחמת העולם הראשונה קסרקטין צבאי. לאחר כיבוש העיר בשנת 1948 שימש "כמטה חטיבת הנגב" ועד 1953 שכן בו אולפן. לאחר מכן הוקם בחלליו בית הספר התיכון א', ראשון לתיכונים בבאר שבע. תקוות המייסדים הייתה שמשרד החינוך יכיר במוסד ויתקצב את מסלולי הלימוד (לאורך 3 שנים): ציור, פיסול, גרפיקה צילום וקרמיקה.

בערבים התקיימו שם חוגים לחובבי האמנות, הדרישה להשתתפות הייתה גבוהה וחלקם אף הגיעו לרמה מקצועית גבוהה והציגו תערוכות משלהם. עיקר מאמצי המייסדים כוונה לנוער במטרה לקרבם למרכיבי האמנות החזותית וניתנו אף הרצאות בתחומי הסרטים ובתאוריות שונות באמנות. הדור הצעיר לא נשכח וליד המרכז, בבית ערבי ישן, הוקמה פינה שכונתה "מרכז האמנויות לילד". בתחום האמנות הפלסטית חלה התפתחות רבה בשנות השמונים. די אם נזכיר שמות כמו חוה מחותן, בנימין וינקלר, משה אגמון, איצ'ו רימר, נחמה אופק, מוריס קאהן, חוה פרסבורגר, יוכבד ויהודית.

אמנים אלה התאגדו לעמותה ביוזמת זכריה לירז כבר בשנת 1963 שאז נשכר בית ערבי בו התקיימו ערבי יין, ערבי אמנות ושירה ותערוכות. האגודה אף חילקה פרסים אך באמצע שנות השבעים התפרקה. לירז לא ויתר ויזם הקמת מועדון אמנים בשם "הצריף" שהיה לשם דבר בנגב ובדרום ואף הציג תערוכות של אמני ישראל ביניהם של חנה אורלוף. לירז אף קידם את הקמתם של בתי אמנים ברחוב סמילנסקי. כך קמו מועדון שבא, בית התה, גלריה לצילום ועוד.

קריית האמנות קמה ורוב הגלריות בעיר התרכזו ברחוב סמילנסקי. בין המסמכים ובמחקרים על תחום זה פורסמו תמונות של יצירות פלסטיות. אחת מהן של חוה מחותן "נוף" על-רקע המדבר, וכן מודעה בחתימת ראש העיר דוד טוביהו על פתיחת תערוכה של אמני באר-שבע כבר בשנת 1951. כן ניתן לראות בתמונות מהארכיון ציור שמן של איצ'ו רימר ועבודת אלומיניום של בנימין וינקלר.

אירוע חשוב בהתפתחות תרבות המחול בעיר היה הקמת בית הספר למחול של להקת "בת דור" בשנת 1975 ביוזמתה של עליזה וולף. לפני כן ניתנו שיעורים "בבית העם" על-ידי מורים מתל אביב. בשנת 1975 נחנך הסטודיו באופן רשמי ועבר לרח' יד ושם. לימדו שם מחול קלאסי, מחול מודרני, וג'אז לילדים נער ומבוגרים.

בשנת 1977 למדו בסטודיו קרוב ל-400 תלמידים שחלקם היו נבחנים בסוף השנה על-ידי נציגי האקדמיה המלכותית למחול בלונדון. תחילה לחטיבה הצעירה של האקדמיה ולאחר מכן, החל משנת 1982, החלו בבחינות לחטיבה הבוגרת של האקדמיה. אז גם התווספו כתלמידים "לבת דור" ילדים ונערים/נערות משכונות המצוקה בעיר. הסניף של "בת דור" בבאר שבע הצליח מעל המשוער וחלק מהתלמידים המצטיינים קיבלו תעודה מהאקדמיה המלכותית אשר בעזרתה התאפשר להם ללמוד בכל בית ספר למחול בחו"ל.

למרות היותה עיר קטנה ופריפריאלית, יצאו לאור בעיר בשלהי שנות השבעים, 5 "מקומונים" שהתחרו ביניהם. הוותיק שבהם נקרא "שבע" שהחל לצאת בשנת 1971. בעלי העסקים בעיר גילו את יתרונות הפרסום במקומונים והללו השתפרו מבחינה טכנית. גלי צה"ל טענו בזמנו כי המקומון/שבועון "שבע" הוא גדול המקומונים בארץ והטוב שבהם. בהמשך שנות השמונים נוספו המקומונים "כל-בי", "ידיעות באר-שבע", ויריחון לענייני תרבות" - פרגוד. התחרות בין העיתונות המקומית נתנה מקום לעסקים בעיר, פרסמה את ההפקות בתחום התרבות והבידור וכן אירחה מדי פעם אישיות מקומית שסיפרה על יוזמתה לקידום השכונה והעיר.

דומה כי במעקב אחר מוסדות התרבות בבאר שבע והתפתחותם בעשורים הראשונים מתבהרת התמונה כיצד צמחה "עיר העולים" הנגבית, המרוחקת והמנותקת מהמרכז לעיר שהגיעה להישגים תרבותיים/אמנותיים ברמה המקובלת בערי המרכז. יתר על כן, תחומי התרבות והאמנות סייעו להתפתחות העיר באופן פיסי, לקידום חיי החברה בשכונות ובמעבר מהמעברות לחיי עיר וכן נתנו תוקף לקברניטי המדינה, להחליט על הקמת מוסדות ארציים והפיכתה "לבירת הנגב": כמו למשל, הקמת בית החולים "סורוקה", הקמת תיאטרון, להקת מחול, ותזמורת המוכרים כרטיסים ברחבי הארץ, הקמת האוניברסיטה ומכוני המחקר, קבוצת שחמט המגיעה להישגים בינלאומיים, קבוצת כדורגל מקומית ומצטיינת, הנהנית מחוג אוהדים גדול, ובעשור האחרון - פתיחת "מוזאון הצלמניה" והמרכז על שם קרסו, וגולת הכותרת - ייסוד קריית סייבר ארצית. בחגים, קחו עמכם את הילדים והנכדים ובקרו באתרים אלה - וצאו נשכרים.