נס לא קרה לנו

היה נס לו הקרע בעם, איום הסרבנות והאנדרלמוסיה הכללית לא היו ממריצים את החמאס למסקנה שנפתחה עבורם שעת כושר להתגרות בישראל — אבל נס לא קרה לנו. אולי בכל זאת שביב של נס כשרואים את מאות התל אביבים שעומדים בתור לתרום דם ואת עשרות אלפי אנשי המילואים שנוהרים ליחידותיהם — ומתחילים לראות את אופק האחדות.

בשעת כתיבת שורות אלה, וגם בזמן פרסומן, המערכה עוד רחוקה מלהסתיים ועוד אין מקום למסקנות, ויש גם אפשרות של זירות נוספות, ומה שעומד עכשיו מיד בפני הממשלה — נקווה המורחבת — הן החלטות גורליות ומורכבות בעלות מימד קשה במיוחד לגבי המשך המלחמה. גם עכשיו יש מקום להערות ושאלות. ראש הממשלה, שר הביטחון, ראש המוסד וגורמים אחרים הזהירו במשך שבועות ארוכים שאנחנו עלולים לעמוד בפני תוקפנות, ייתכן רב-חזיתית, כבר בזמן הקרוב — איך להסביר, אפוא, את מה שנראה ככישלון מודיעיני כה קשה, הן אסטרטגי והן טקטי, בנוסף לקריסת הקונספציה הטכנולוגית בקשר להגנה על הגבול?

את הכשל הצבאי התיכנוני והביצועי ראינו בטלוויזיה. גם את הצבא החזק ביותר — וצה"ל הוא אכן כזה — צריך להחליט ולדעת להפעיל. יש מי שמשווים את התקפת הפתע של החמאס (שהייתה כנראה מתוכננת ומתורגלת מזמן) ל"הפתעה" במלחמת יום הכיפורים, אך במלחמה ההיא לפני 50 שנה לא הייתה כלל הפתעה, אלא הסתרה נפשעת ושחצנית של מידע מודיעיני שהצביע באופן ברור וחד-משמעי על כוונת מצרים לפתוח במלחמה, מעיני ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. המחדל אז היה של ענף אחד באגף המודיעין — והפעם לכאורה היה מחדל של קהילת המודיעין כולה. כאמור, אין מקום למסקנות חפוזות, אבל אם תעלה דרישה להקמת ועדת חקירה על הנסיבות שהביאו למלחמה ובראש ובראשונה לגבי סוגיית המודיעין הלקוי, ושלביה הראשונים, על הדרג המדיני להתייחס לכך בברכה ואפילו ליזום את הקמתה.

הידיים הן ידי החמאס, אך העקבות מובילים לטהרן ואת התובנה הזאת יש להדגיש ולהחדיר בכל האמצעים למודעות הבינלאומית ובפרט זו של הממשל האמריקני, שכן טהרן היא חלק אינטגרלי מההיערכות הגיאופוליטית בראשות סין ורוסיה נגד העולם המערבי כולו. עם זאת, ההתייצבות החד-משמעית של ארה"ב בראשות הנשיא ביידן לצד מדינת-ישראל ושיגור הכוח הימי האמריקני לחופי המזרח התיכון הן התפתחות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. העובדה, אגב, שעד היום לא נשמעה הצהרת תמיכה דומה מצד דונלד טראמפ צריכה לעורר מחשבות לגבי העדיפות בבחירות לנשיאות ארה"ב בעוד שנה, אף שגם בצד הדמוקרטי יש שאלות, כמו, למשל — האם התוקפנות הרצחנית של החמאס ושותפיו השאירה רישום כלשהו על אותם 22 הסנטורים הדמוקרטים, כולל שני יהודים, שקראו להתנות מהלכים אמריקניים למען ישראל ב"פתרון" שתי המדינות (קריאה שגם כמה גורמי שמאל בישראל הצטרפו אליה) והאם התייחסו לכך שמדינה פלשתינית עכשיו פירושה מדינת חמאס גם בגבולה המזרחי של ישראל?

כאמור, הנהגת מדינת-ישראל תעמוד בשבועות הקרובים בפני החלטות מכריעות — בראש ובראשונה, לגבי ניהול המלחמה עד לניצחון — אך גם באשר להשלכות המדיניות והגיאופוליטיות של המערכה. ישראל, לא בפעם הראשונה אך כעת ביתר שאת, תצטרך להחליט אם וכיצד לשים סוף פסוק לקיום מישטר החמאס בעזה ולתוצאות של כל אחת מהחלטותיה האפשריות. פעולת החמאס בהנחיית אירן גם כוונה לחבל בצעדים לקידום הנורמליזציה בין ישראל לעולם הערבי, והנוסח התקיף של דברי הנשיא ביידן נועד להבהיר לכל הנוגעים בדבר שארה"ב איתנה בתמיכתה במהלך — ולכך חשיבות מיוחדת מפני שסעודיה וכן שותפותינו ב"הסכמי אברהם" יקבעו את עתיד יחסיהן עם ישראל הן בהתאם לעמדה האמריקנית והן לנחישותה של ישראל במצב הנוכחי.

החמאס סיפק לנו במחיר דמים יקר שיעור שרבים שכחו: דהיינו שהנושא החיוני האמיתי היחידי הוא הביטחון וכל השאר, חשוב ככל שיהיה, בא אחר-כך — ולקח זה חייב להיות חקוק בראשם של ובליבם הן של מחרחרי ההפגנות והמחאות והן של להוטי הרפורמה המשפטית.