הכישלון המודיעיני בתוך הבית שלי, בעודי מחשב עצמי כבר סמכא וכמי שמביט ממעוף הציפור ללא אמצעים טכנולוגיים מיוחדים, הוא עצום בקנה מידה משפחתי. בעודי עסוק בהכלה על בסיס שעתי, בוונטילציה, בהפגת מתחים ובזיהוי קונפליקטים אפשריים ונטרולם מבעוד מועד, מעל לראשי נפתח משרד הסברה פעיל ואפקטיבי ביותר, כמעט שלוחה של משרד החוץ.
בנותיי, הדוברות את השפה האנגלית על בוריה ומתנסחות באופן רהוט הקימו חמ"ל הסברה. מזה ימים אחדים שהן מחלקות בינהן את העבודה והגזרות, הגדולה כותבת פוסטים פרו יהודים-ישראלים לאתר לינקדין, רשת חברתית מקוונת המונה 750 מיליון משתתפים, הצעירה יותר אינה מרפה מהסלבריטאים ואושיות הרשת ומנהלת מאבק עיקש מול פרו פלשתינים. הפוסטים של הגדולה נחשפו כבר בפני למעלה מעשרה מיליון עוקבים, אשר פרט ללייק שיתפו. היא כמובן גם "חוטפת" מפרו פלשתינים ומנהלת קרב מילים ואמת מוחלטת מולם.
הצעירה הניחה על הכוונת שלה מספר סלבריטאים מהאו"ם, שאינם מגיבים למתרחש בישראל, את עיקר מרצה מפנה לאושיות דוגמת "בלה מחבלה" הדוגמנית בלה חדיד הידועה בהתבטאויותיה האנטי ישראליות, דואה ליפא,
ג'יג'י חדיד ושאר שונאי ישראל, גם מפורסמים יהודים שבחרו לשבת על הגדר ולא לגבות את ישראל זכו ל"מנה חמה" ממנה כמו טימותי שלאמה, שחקן חצי יהודי, הארי סטיילס, בעל השורשים היהודים. אדם סנדלר ניצל ברגע האחרון מזעמה ומנחת מילותיה לאחר שבמוצאי שבת סוף-סוף ירד מהגדר וכתב בזכות ישראל.
לא הערכתי נכונה את העוצמה האישית שלהן, את יכולת ההשפעה, את מה שקורה בקומה השנייה מעל ראשי בשעות היום והלילה, בין מפגשי השכנוע של: "האוכל מוכן", לבין שיחות העיבוד היומי.
בוקר, דגלי מדינת ישראל מונפים על כל עמוד תאורה, בכל צומת, בינות לעצים, בעמדות קבלת ואיסוף תרומות, בכל מקום, כרזות נייר רצף ללבן עם מילות חיזוק ועידוד לחיילי צה"ל מכסות את תמונות המועמדים בבחירות המוניציפליות הנראים פתאום כל כך חיוורים כמו מעכלים את המתרחש.
שבת המלכה
יום שישי בבוקר, בבית הכנסת טרם נפלה ההכרעה אם ייערך הקידוש המסורתי, לרגל "שבת בראשית", מתלבט אם לקחת
עיתון חינמי או לא, מחליט שלא. במאפייה, ריח שבת באוויר, חלות מכל מיני גדלים, צורות, צבעים, שילמתי למוכרת המותשת, השקיות כבר בדרך לרכב, מניח אותם וסב על עקביי, רוכש עוד חבילת פיתות להקפאה, שיהיה.
החיים כך נדמה חזקים מהכל. לאחר חמישה ימים בהם לא ראיתי את המכונים "הנברנים", שבו הקשישים, חלקם עולים חדשים, האוספים בעגלת התינוקות שמצאו את הבקבוקים למחזור, הנוברים בפחי האשפה עם מלקחיים ארוכות שבו לצוד עוד פחית, עוד בקבוק, הצורך הקיומי מכניע לעיתים את הכאב והיגון. השמש מסנוורת את עיניי, גם משקפי השמש אינם מסייעים בהתמודדות מול קרניה החודרות בעוצמה, אני נזכר שמגן השמש שהזמינו עבורי במוסך לפני שבוע, ממתין להתקנתו, מגן השמש יחכה עד יעבור זעם.
מתכוננים לשבת המלכה, השולחן ערוך מאתמול בערב, השולחן חסר את בני מחמדי בכורי ואת חתננו המהולל הנמצאים בשדה המערכה, הבטחנו לעצמנו שנעשה כל מאמץ לשמור על אווירת השבת הראשונה של שנה זו בבחינת סימן לשבתות הבאות אחריה. שגרת החירום ברורה, מתפקדת, מיהרתי לרשת המזון החביבה עליי, בה ביקרתי השבוע כבר ארבע פעמים, נדהמתי לגלות שבכל יום המחיר האמיר, אומנם בשקל תשעים, בשקל וחצי, אך האמיר בלי הפסקה כאילו לא די ביוקר המחיה.
תהיתי מדוע אני מגיע בכל יום לרשת המזון. הרי אני אדם מתוכנן, יודע בדיוק מה חסר ומה צריך להשלים, מכיר "מבצעים" בעל פה, תלמיד מובהק ומחונן של האגדה טיטינסקי. אם כן איך קרה הדבר, יום חמישי שאני פוקד את רשת המזון. העליתי סברה שמא הצורך לקחת פסק זמן יומי בין תפילות מנחה לערבית, הוא הזרז או שמא הסיבה לתוצאה של חוסרים מדומיינים.
האדם אינו רק יצור תבוני כי אם יצור חברתי.
אחד העובדים הוותיקים והחייכנים ברשת המזון מקדם לקוח בעל שפם מאפיר ומטופח בברכת שלום ושואל, כמשיח לפי תומו, "מה שלומך"? להתקפה הזו לא ציפה: "מה שלומי אתה שואל, רע מאוד, יש לנו אסון, אסון גדול". השואל מניד בראשו ואומר "הכל יהיה טוב בעזרת ה'". "בעזרת מי? איפה הוא היה כשרצחו תינוקות, אנסו נשים וכרתו ראשים"? הגביה קולו, העובד השתתק, הביט בקופאיות עטויות הרעלה, חושש מהבאות והבאות אכן הגיעו: "צריך לגרש את כולם, להרוג אותם, לעשות להם נכבה שתיים". העובד החוויר מיהר לדרכו, האיש בעל השפם המאפיר יצא מחנות הרשת הגדולה, הביט במאבטח שבכניסה: "לשחוט אותם, את כולם", אמר והמאבטח הערבי הנהן בראשו ואמר: "שיהיה לכולנו חיים טובים".
צידניות של געגוע
אחותי מבית שאן שלחה לי ידיעה לכאורה משמחת, על החלטת בעל חברת גז המשווק בבית שאן, להעניק ללקוחותיו תושבי בית שאן גז חינם, בתנאי שיארחו משפחה מהדרום, גז עושה לי צמרמורת בעיקר כשהוא חינם. בכניסה לחנות עמדו שלושה קבצנים, איש ושתי נשים, פושטים ידיהם לצדקה, מי בכוס פלסטיק ומי בכף ידו, עם ישראל הרחמן מעניק במאור פנים צדקה, כאלה אנחנו מזרעו של אברהם אבינו. בדרך לביתי על אם הדרך, ניצבת חבורת נערות ונערים מקסימים, דגלי ישראל בידיהם ושירה מרטיטה בוקעת מגרונם: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשבייה, המקום ירחם עליהם ...", להמון רחמי שמיים אנו זקוקים.
הבית כמרקחה, הרצפה זרועה במשחקים, זו שרועה בפינת הסלון מרכיבה עם אחד הנכדים מטוס מלגו, זו בודקת פתרונות תרגילים במתמטיקה של הנכד השני וחותמת בחתימת מחנכת שלה, אימא - סבתא מאכילה את הקטנצ'יק, ואני מותח עצמותיי על המיטה, מתיחה רגעית וממהר לבדוק היכן ניתן לסייע. לפתע, ללא התראה מקדימה, נפתח חלון הזדמנויות בלתי צפוי, בתום שבוע סוער וגדוש בחוסר ודאות, כלתי ונכדיי יצאו לפגוש את בני בכורי בקיבוץ, תחנת ביניים בדרך ל...., נושאים עימם צידניות של געגוע, תיקים עמוסים בתפילות, ומספר ארגזים עם מוצרי היגיינה, לבנים ומגבות לכל החיילים, אותם ארגנה כלתי בחיפזון, שמחה גדולה ואושר ענק, חיבוקים נשיקות ובכי של הילדים.
תושבת הקיבוץ, אישה מדהימה ש"קראה את הסיטואציה" הציעה לטייל עימם ברכבי קלאב-קאר בשטחי הקיבוץ, לחייך אל הפרות ולראות את פינת החי, הילדים התמסרו בשמחה וההורים גם. פרידה, שבים הביתה אל המציאות של הסדרת נשימה, הכלה אינסופית, התמודדות עם מצב לא שגרתי, והמון אהבה. עוד מעט שבת, המסע אל המקלחות בעיצומו, בבית מתפשטת שלווה שהייתה כה חסרה השבוע, הקטנצ'יק מצביע על תמונת אביו שעל המקרר וצועק בשמחה: "אבא, אבא", מזכיר לכולנו היכן הוא נמצא, בתי הגדולה מייצבת את תמונת החתונה היפה ותמונה נוספת עם אישה אותם הביאה מביתה במרכז, המיחם שורק ומועבר כמונו למצב שבת.
השבת החלטנו כי נשאיר שני מכשירים סלולריים פועלים על אפליקציית פיקוד העורף, מכשיר בכל קומה, מותירים רדיו פתוח, רדיו מורשת, גל פתוח, עוד מעט הנרות ידלקו, כולם יסבו סביב שולחן השבת ובאלפי בתים, לא שולחן, לא מפה לבנה, לא שבת רק יגון ואנחה. שוב הלחץ המפתיע הזה, השינוי הדרסטי והמהיר, החמאס שיגר מעזה טיל "עיישה 250" שמו, היירוט התבצע באזור לב המפרץ, חלק מילדיי מצהירים בנקיטת חפץ ששמעו בום עוצמתי.
לאחר הסדרת הנשימות מתקיים רב שיח על משמעות שם הטיל החדש שהגיע לעולמנו, אחת סבורה על שם סבתו של סינוואר ששמה הוא עיישה והשנייה בטוחה שזהו טיל לזכרו של רב מחבלים המהנדס עייאש, כך או כך, החמה בראש האילנות והשבת דופקת בחלוננו. טרם שיגור הטיל הוסכם כי הבן יתפלל בבית ואני בבית הכנסת, כעת בתוך השדה הרדיואקטיבי של המציאות הבלתי מפוענחת, הוחלט פה אחד על-ידי כל יושביי הבית שאתפלל אף אני בבית.
שולחן השבת
צלצול טלפון, על הצג שמו של בני בכורי, מיהרתי לענות והודיתי לאל הטוב שלא סגרתי את המכשיר לפני הזמן: "אבא, חשבת שאסתפק בברכת אב לשבת בהודעה ששלחתי לי, חיוך גדול, מוזמן לברך", ברכתי אותו מכל ליבי שישוב יחד עם חתננו לשלום, בריאים בגופם ובנפשם, שישמרו על עצמם כי אנו כאן שומרים באהבה גדולה על אוצרותיהם. תפילת היחיד החזירה אותי לימי ראשית מגיפת הקורונה, עת התבודדנו בבתינו בהגבלות מצילות חיים, התפילה קצרה ואני מצטרף לסלון ממתין לסיום תפילת היחיד של בני.
אני מביט בשולחן השבת, בראשי חולפות המחשבות, רק לחשוב ששבוע לפני, לשולחן זה הסבה המשפחה כולה, בבגדי חג, דגלי שמחת תורה, ספרי תורה קטנים לילדים, שקיות מלאות בכל טוב, ריקודים ושמחה בבית הכנסת במשך שעה ארוכה, שירה אדירה בשולחן, דברי תורה וסיפורי חג מתוקים ועתה? כמעט כולנו סביב השולחן, מייצרים מציאות של שגרה שאינה מוכנה להצטרף להעמדת הפנים שלנו, שבת היום ולא סתם שבת, זו שבת בראשית.
לאחר שירת "שלום עליכם" מהירה כי ביקשנו ממלאכי השרת שימהרו לשמור על מגיני הארץ בכל מקום שהם, שרנו כמנהגנו את "אשת חיל" והפעם בשורת: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנו", מנהגנו כל איש מצביע על אשתו במילה - "ואת", שרנו הפעם: "ואתן כולכן עליתן על כולנה". קידוש, המילים נבלעות בתעוקה המלווה, נוכחת נפקדת, כלתי מזילה דמעה, בתי מתכווצת, מחשבותיהן נשואות הרחק אל אישה, הכל שב באופן מבוקר ומאופק יותר, הילדים המקסימים ממהרים ליטול ידיים.
רעייתי מחבקת את כלתי ואת ביתי, אנחנו ממשיכים בסעודת השבת, מאוחר יותר תאמר לי בתי ששמה עצמה כאוכלת: "איך אפשר לאכול כשעבור מאות בני אדם זו הייתה לפני שבוע בדיוק הסעודה האחרונה"? שרנו שירי שבת, סיפרנו לילדים מסיפורי הפרשה, בראשית, לאף אחד אין רצון לקינוח, חוזרים לסלון, לספות הטיפול הבלתי פורמליות. בודקים בפעם המי יודע כמה שהממ"ד מואר, שהמכשיר הסלולרי במקומו, שהכסאות ניצבים במקום, כלתי מתחילה במלאכת ההשכבה, סיפור, חיבוק, קריאת "שמע ישראל על המיטה" ולילה טוב, שקט.
כלתי מצטרפת לסלון הבית, מסכמים יום בתחושות, ברגשות, בשתיקות, כולם בתחושת מותשות, מהקומה העליונה נשמע קולו של הנכד האמצעי והוא מייבב חרש, "אני מתגעגע לאבא, רוצה את אבא", יורד במדרגות מוחה דמעותיו וכלתי עוטפת אותו באהבה, מרגיעה, מחזקת, תומכת ועיניה נוצצות מגעגוע.
עולם מיוסר
לילה, האור עדין דולק, עוד מעט יכבה, כל אחד בחדרו, בנותיי כמתחזות לישנות בחדרן, כמתחזות כי בשעה חמש וחצי בבוקר בעת הכנותיי לתפילת שחרית של שבת מצאתי את בתי הצעירה על הספה, עיניה פקוחות לרווחה, דרשתי בשלומה חרש, שיתפה כי לא עצמו עין כל הלילה, בתי הגדולה בחדרה ערה והיא בסלון עם מחשבותיה וכאבים בלתי מוסברים שקבעו להם שביתה בראשה. ליוויתי אותה לחדר ההורים, ביקשתי שתנום במיטתי עם רעייתי, תשלים את שעות הלילה, והתחלתי בהכנות ליום השבת, יום נוסף במציאות בלתי אפשרית, יום שהלב חייב לפנות מקום רחב לרגעים שיבואו להתיישב בו במהלך השעות הקרובות.
שבע בבוקר ונדמה כי אני באמצעיתו של יום, הנכד הקטנצ'יק יורד ובידו ארבע מכוניות קטנות מהן אינו נפרד, המוצץ הכחול בפיו ועיניו הטובות מפיקות אור גדול, מיהרתי אליו, אספתי אותו בחיבוק, לאחר מכן ישב לשחק, התחלתי את תפילת השבת, משגיח עליו לבל יקים רעש שיעיר את בני הבית המותשים. בעודי מתפלל, תקפוני הרהורים מהרהורים שונים, הבטתי בנכדי המתוק, התם, הזך והטהור אשר אינו יודע מה מתרחש בעולמנו המיוסר, הנחתי את הסידור הסרתי את הטלית, פשטתי זרועותיי לכיוונו והוא מיהר אליי, נוטש את ארבע המכוניות ומניח ראשו על כתפי, ליטפתי אותו באהבה, והוא רק הניח ראשו, אינו נרתע מזיפי זקני ונושם בשלווה.
שעה ארוכה נם נכדי בחיקי, בשעה שמונה ורבע יצאה רעייתי על בהונות מחדר ההורים, מביטה במראה הלא שגרתי, מחייכת ואמרת: "שבת של הפתעות, לרגע חשבתי שצמחה לך רעמת שיער כשראיתי ראש עם שערות מוטל לצידי". חייכנו והעברתי אחר כבוד את הנכד להמשך חיבוקי אהבה. המשכתי להתפלל, הבטתי בשעון, נפלא, שרדנו את השמירה על השקט עד לשעה תשע, הישג ראוי, ואז הם ירדו בשמחה ובששון מהקומה העליונה, הנכדים המתוקים. צוות שת"א נכנס לפעילות מהירה, צוות שת"א מורכב מביתי הצעירה ומרעייתי הממונות ברוב כבוד על שטיפת פנים, תפילה, ארוחה של הנכדים.
השבת עברה בנעימים, הנכדים מחבקים אלה את אלה, אנו מחזקים את מידת הוותרנות ביניהם, במיוחד במשחקים מסוימים, נכדינו ניסו ללמד אותנו משחק קופסה "חלומות", הבנות למדו ואפילו באחת הפעמים ניצחו, עבורי זה היה סינית שוטפת. לפני הסעודה השלישית הנכדים יצאו לראשונה עם אימם לגן המשחקים הקרוב, בשובם ערכנו לכבודם סעודה שלישית לילדים המורכבת מדברים טעימים ואהובים עליהם. שרנו שירי נשמה כיאה לסעודה שלישית, שירים המבטאים את הקושי שלנו להיפרד מהשבת המלכה, לא כולם הצטרפו הפעם לשירה, חלקם דווקא מאוד רצו שהשבת תסתיים ויוכלו ליצור קשר עם אהוביהם.
מילות חלק מהשירים ביטאו בעוצמה את המציאות המדממת והנוראה בה אנו שרויים: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה...", צמאה נפשי לאלוקים לאל חי.... לא כי בנך המת ובני החי..." החלטנו לדלג על שירים פוצעים במיוחד המתכתבים עם המציאות. הבדלה, טלפונים, מכשירים סלולריים מופעלים, כלתי ממהרת לביתה להאכיל את הכלבה "דייזי" האהובה ולבדוק שלא חסר לה דבר, בשובה שמחה לגלות שהנכדים, ילדיה, כבר נמים את שנת היופי לאחר מקלחות, סיפור וקריאת שמע.
מחר מתחילות המחנכות בביתנו ללמד באופן מקוון, בכל השבוע עמדו בקשר טלפוני אישי עם כל תלמיד, עם ההורים, הפיגו חרדות, נתנו לגיטימציה לחששות, היו קולט הברקים והרעמים, וכעת, בשעה שתושבי תל אביב והמרכז נדרשים להיכנס לממ"דים בשל מתקפת טילים, הן מסכמות את מערכי השיעורים, מתכוננות לשאלות הפתיחה, לשעה ראשונה של דיבור רגשות, להתחלת למידה בשגרת חירום. מחר, יום ראשון, שבוע חדש, ראש חודש מר חשוון, מר כל כך, אחרי החושך הגדול יגיח האור.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
