מאז תחילת המלחמה, אני מוצאת עצמי מלקטת דגלים בכבישי ירושלים ובסמטאותיה. בעלי מכוניות מקשטים את מכוניותיהם בדגלי ישראל, קטנים וגדולים והרוח נושבת בהם חמימה. במשובתה, היא תולשת אותם והם נופלים ארצה על כבישים ומדרכות. כבר מספר פעמים, תוך כדי נסיעה, אני מבחינה בדגל כזה השכוב על הכביש, ואז עוצרת את מכוניתי באמצע הדרך העמוסה לעייפה, לוחצת על כפתור "אורות מצוקה", פותחת את דלת המכונית, יוצאת ומרימה את הדגל שלנו מהכביש, ושבה למכוניתי וממשיכה לנסוע.
למרבה הפלא, איש לא צופר ולא מתלונן על כך שאני מעכבת את התנועה. לעיתים, כשאני מנופפת בידי ל"תודה" לנהג שמאחוריי, הוא נותן צפירה קלה כאומר: "גברת, כל הכבוד"!
בדרכי במורד אחד מרחובות ירושלים לכיוון המושבה הגרמנית, ראיתי דגל ישראל גדול (כנראה של העירייה שנשמט מאחד העמודים), שהתבוצץ על הכביש מהצד השני של מעלה הרחוב, רטוב ממי הממטרות שהשקו את ערוגות הפרחים הצבעוניים ומשובבי העין שהבדילו בין שני מסלולי הנסיעה.
ליבי נחמץ בקרבי על שלא יכולתי לעבור לצד השני ולהרים אותו. אני מאמינה, שאחד מ"מלקטי דגלי ישראל" בדרכים כמוני, יעשה זאת. עם כל הצער המתלווה למלחמה בלתי צפויה זו, ליבי נפתח לרווחה בראותי את דגלי ישראל מתנופפים בגאון על מרפסות בתים, מכוניות ועל עמודים לאורך מדרכות ירושלים ואף מודבקים על לוחות מודעות קיר גדולות, להן דאג בטובו ראש העיר שלנו,
משה ליאון.
בבואי לביתי, אני נחפזת לכבס ביד את הדגלים בנוזל כביסה ריחני. פעם הרמתי דגל ישראל משפת המדרכה שהיה מעוך ומלוכלך מאד. הייתה לי עבודה לא קטנה כדי להסיר ממנו את כל הבוץ והלכלוך שדבקו בו עד לניקיונו המוחלט.
אין לנו כבוד!
מעניין, שתוך כדי ניקוי הדגל, עלו למול עיניי תמונות ששלחו לי אתמול חברים. שם ראיתי מישהו בטורקיה, אחד מ"אוהבי ישראל", פרש דגל ישראל ענק באמצע השוק וכל העוברים ושבים שם, דרכו על הדגל שלנו, ביודעין! ואז חשבתי על אותם ישראלים "אוהבי טורקיה" בהמוניהם, שלדעתי, אין להם טיפת כבוד. רוכשים סחורות במאות אלפי דולרים/ארו ונוסעים לטורקיה לחופשות, לשבועות שלמים עם בני משפחה/חברים, חוזרים הביתה עם ניצוצות מעל הראש ואומרים לי: "מדוע את לא נוסעת לטורקיה? הנופים מקסימים, ממש נפלא שם, היחס טוב, הכל כלול ויש מכל טוב וזול שם, את יכולה לבלות עם בני משפחתך או עם חברייך בהרבה פחות כסף מאשר אצלנו בישראל".
אהה, אז כסף זו הבעיה שלכם? לחסוך כמה גרושים ולסכן את חייכם כי בארץ עולה יותר ביוקר? עד היום אני זוכרת היטב את הסרט: "אקספרס של חצות", שצפיתי בו לפני שנים רבות ויצאתי מבית הקולנוע מבועתת עד עמקי נשמתי. אז תתעוררו חברים, זו לא סצנה בסרט, זה סרט אמתי המתקיים ובימינו! סרט אמתי כזה בדיוק קרה לפני שנה-שנתיים לבחור ישראלי שביקר בטורקיה, ולא מזמן זה קרה לבני זוג מישראל שרק רצו, כתיירים, לצלם את בית נשיא טורקיה,
ארדואן. שכחתם מה קרה להם? כבר אמרו עליהם שהם מרגלים ומה לא... והם הושלכו לכלא כאחרוני העבריינים וכול הארץ רעשה בגינם. לבסוף, הם יצאו מטורקיה בשן ועין בעזרת נשיא המדינה וראש הממשלה שלנו שדיברו עם ארדואן ומרעיו בנמיכות קומה, ומי יודע מה וכמה שילמו לטורקים עבור שחרור "המרגלים".
אז איפה הגאווה שלנו כיהודים, כישראלים, הנותנים לצוררים האלה לדרוך על דגלנו בראש חוצות, בשוק, בבוז וקבל עם ועדה, ובעת ובעונה מתפרנסים מאתנו, ובגדול? לי אישית קשה לבלות במדינה מוסלמית עוינת, ששונאת יהודים ומסוחרים, שסותמים את האף לפני שהם עושים עסקים עם יהודים-ישראלים, כי הם מתפרנסים מהם יותר מכל תייר אחר הפוקד את ארצם מרחבי תבל.
לי אישית קשה להרגיש (סליחה) שעושים לי פיפי על הראש ולומר, שיורד גשם. מה לעשות, הכבוד שלי כיהודייה וכישראלית חשוב לי יותר מכסף! אני לא מחכה שיקרה לי מה שקרה זה מקרוב לשני תיירים ישראלים במצרים "ידידתנו", שרצחו אותם שם באמצע העיר. ומי רצח? לא פחות ולא יותר - שוטר מצרי! באמצע היום, לעיניי חבריהם שישבו באוטובוס התיירים ולעיניי אזרחי מצרים שנכחו במקום ולא עשו דבר כדי להציל את האורחים שלהם, ולמה? רק משום שהם יהודים! אז אני מוותרת על ה"יופי טופי" שאויבים כאלה ואחרים מציעים לי, ואחר כך דורכים בבוז על הדגל שלי לאור היום בשוק.
אתם יודעים מדוע "
אוהבים" אותנו? כי אנו, הישראלים, ידועים כאוהבים "לשרוף כסף" בכיף. אנו עובדים קשה, מזיעים במשך כל השנה, מרוויחים את כספנו ביושר ואוהבים לנסוע ברחבי העולם, בכל גיל, ולבזבז כסף..., כן, לבזבז עצמנו לדעת! לכן מדינות רבות חפצות ביקרנו, כולל המדינות שכביכול חתמו אתנו על "הסכמי שלום".
דגל ישראל שלי
הבטתי בדגל ישראל, שבעבר היה תלוי בגאווה על חלון מכונית חולפת, ונדמה הוא בעיניי כעם ישראל במדינת
ישראל היום, בטרם נזרק לקרקע במלחמה לא צפויה זו ושדרכו עליו ומילאו אותו בבוץ ובדם. אבל, כמו שבכל דור ודור עושים לו שונאיו את אותו תרגיל, הוא קם על רגליו באון, כמו "נחום תקום", נשטף מבוץ ומדם וחוזר בכחול-לבן לשאת ראשו בגאון, נקי ומוצג שוב לראווה על חלון מכונית, מרפסת, עמוד חשמל... וכעם אומר לעולם:
אני כאן לעד, נטוע באדמתי!
בארץ אבותיי והדגל איתי
אני הוא סמלו של עם ישראל
עם הנצח שאותו בחר האל
לא למלחמה, אלא לשלום - לו יהי
שאמור לקיים בימים אלה צו אלוהי:
"הקם להורגך - השכם להורגו", ללא פחד
כי רק כך אנצח כל רוע ובכוח היחד!
