רוח מדבר - הרוח החלוצית של בן-גוריון

יאיר שלג כתב ספר בשם "רוח המדבר, סיפורו של יהושע כהן" שיצא לאור בשנת 1998 והמכיל 336 עמ'. הספר חולק לי"ח פרקים וכולל גם מפתח, מפות, נספחים ותמונות. בחרנו לעסוק בפרקים הנוגעים ישירות לירידתו של בן-גוריון לשדה בוקר, חייו שם עד לשובו לממשלה ב-1955 וכן על הקשר המיוחד שנוצר בינו לבין איש לח"י יהושע כהן. מאליו יובן שנעסוק גם, בעקבות הסופר, ביחסו של דב"ג לנגב מזווית יישובו ופיתוחו לפני 1948 ולאחריה.

כתב הסופר שלג על אופיו של הספר: "זו איננה ביוגרפיה מדעית. לא פניתי לכל הארכיונים הרלוונטיים, וודאי לא לארכיונים בחו"ל. בשל אופיו של הספר, גם אינני מפנה את הקורא להערות שוליים כדי שלא לסרבל את הקריאה, בחרתי גם בחלק מן המקרים שלא לצטט את שם המרואיין. הדברים המצוטטים מבוססים על עשרות הראיונות שערכתי, וכן על הקלטות משלושה ערבי זיכרון שנערכו ליהושע: בשדה בוקר, בכפר עציון, ובביתה של בתיה מקובר". נתחיל אם כן בפרק ט' - "שדה בוקר".

הרעיון להצטרף לקבוצת "המשוגעים" במדבר המרוחק הבשיל אצל יהושע כהן בקיץ 1952 אך אשתו נחמה, חששה לגורלו של בנם, חמי בן השלוש, ילד קטן, שאין לו כל מסגרת. יישוב בו יש אוהל אחד, גדר וכמה חביות הוא לא בית גידול נאות למשפחה. הרצחה של הרועה ברברה פרופר (אלתרמן הקדיש שיר מיוחד על מעשה הרצח הנלוז) חיזק את עמדתם והם החליטו סופית בדצמבר 1952 לרדת לנגב.

במאי 1953 קיבלו חברי שדה בוקר מכתב מאת בן-גוריון המלא שבחים לחלוציות של היישוב בן השנה אשר כלל גם מילים כגון אלו: "...תסלחו לי אם אומר שלא ראיתי מימי מפעל חלוצי כשדה בוקר". כעבור כמה שבועות הגיע דב"ג לביקור נוסף ורמז כי הוא מתכוון להצטרף כחבר קיבוץ.

בביקור זה רכש לפי בקשת החברים, 4 גמלים עבור שדה בוקר וכן דיבר איתם על יצירת דמות חדשה של יהודי-בדואי היודע להתמודד עם המדבר. כהן סיכם פרשיה זו ואף הוסיף שנחווה כאן כשלון גם עם גידול הגמלים וגם עם יצירת זן נודדים-יהודים חדש.

כעבור שלושה חודשים הגיעו לקיבוץ שדה בוקר דב"ג ופולה אשתו כמועמדים וכחברים לעתיד. יהושע סבר (לאחר שיחות עם דב"ג) שבעקבות ירידת דב"ג תקום תנועת צעירים להתיישבות בדרום הרחוק. הש.ב. לא היה מרוצה שאיש אצ"ל לשעבר יהיה שומר ראשו של דב"ג אך השלים עם כך בדיעבד.

השאלה מדוע ירד דב"ג לנגב המשיכה להטריד את כהן. הוא סבר כמו רבים אחרים שבן-גוריון ביקש לסגור מעגל ובשנים שהיה בסוכנות ובממשלה הוא לא מימש את רצונו העז להיות חקלאי בארץ ישראל. נתן אלתרמן ביטא אז את תדהמת הציבור לצעד זה וכתב אז: "אמרה ישראל, אן הלכת בעוד מתגבר שאונה של מלאכה המזומנת לאיש רק אחת לעת קום ממלכות; ויאמר: אשר שמה גופי מחצבתן וערשן של כל המלאכות".

ממשיך לספר יאיר שלג מתוך הראיונות עם כהן: בתחילה ביקשו דב"ג ופולה להיות מועמדים לחצי שנה ועמדו על כך שהוא יקרא בקיבוץ בשם דוד בלבד. תחילה הקדיש 4 שעות לעבודת כפיים ושאר היום הוקדש לכתיבה וקריאה. דב"ג הקפיד על הליכה של 7 ק"מ כל יום וכהן היה לאחד ממלוויו הקבועים.

סידורי הביטחון סביב עבודתו היו מסובכים ולכן חיפשו לו מקום עבודה בתוככי הקיבוץ. בן-גוריון היה אז בן 67 ולא קל היה לשלבו בעבודה חקלאית-יצרנית. זרם מכתבים אדיר מכל חלקי הארץ הגיע אליו והוא התיישב וענה לכל אחד ואחד.

לבסוף נמצאה לו עבודה בדיר הקיבוץ. לאחר שלושה חדשים של קליטה החל דב"ג לשרטט תוכנית ליצירת תנועה ציבורית רחבה לירידה אל הנגב ולהתיישבות חדשה בכלל. במקביל, הוא העלה דרישה להתחיל לתכנן התיישבות בחבל לכיש ותענך ובאוגוסט הסכים לסייע למטה הבחירות של מפא"י.

הזמן רץ, וכבר בפברואר 1955, 14 חודש לאחר פרישתו, חזר דב"ג לממשלה כשר ביטחון על-רקע "העסק הביש" במצרים. על-אף שהיו לו בתי שרד בירושלים ובתל אביב הוא המשיך לראות בשדה בוקר את ביתו הפרטי היחידי, לשם טרח להגיע בחגים ובחופשות. החל משנת 1963 ועד לפטירתו בשנת 1973 הוא התגורר דרך קבע בשדה בוקר.

שלג ניסה לפצח את הקשר המיוחד בין השניים שהלך והתהדק עם השנים. ההערכה ההדדית צמחה מיד - כהן ראה בדב"ג מצביא וילוחם, נביא ודקדק בכל כללי הכבוד ואילו דב"ג ראה בכהן "טרוריסט" שהפך לחלוץ. משום כך לא היסס להפקיד את בטחונו בידי כהן. תחילה התייחסו השניים אחד אל השני כנציגי העבר אך עם הזמן הועמקה הידידות עליה אמר כהן: "הרעות הזאת שהייתה בינינו היא מעשה מרקם שנבנה במשך הזמן. ...הוא היה אמיתי כי הוא לא בא מאיזו דלקה שנדלקה ואחר כך ירדה. זה הלך והתפתח הדדית."

במהלך שיחותיהם הוברר כי כהן התנגד "למבצע קדש" והתנגד שישראל תסייע למעצמות האימפריאליסטיות (צרפת ובריטניה). דב"ג נהג לפסוח על התרבות היהודית בימי בית שני ועבר מהתנ"ך לחיבת ציון ואילו כהן החשיב את התרבות שיצרו הקהילות היהודיות שעמדו במבחן הזמן לאחר כל הגליות.

לא פעם נגררו ליחסו של דב"ג ללח"י וכהן טען כלפיו כי אילו היה דב"ג תופסו, הוא היה הורגו מייד. דב"ג לא הכחיש אך הידידות גברה גם על מחלוקת זו. בשנת 1955 נתן בן-גוריון לנחמה וכהן את ספרו של גולומב "חביון עוז" שם מוגדרים עדיין כהן וחבריו כטרוריסטים. דב"ג הקדיש את הספר לזוג ותיקן: טרוריסטים שהפכו לחלוצים.

כהן קיבל מבן-גוריון שי - תמ"ק עוזי, אחד מהראשונים שיוצרו ועליו חרוטה הקדשה. הוא סייע לדב"ג לסדר את ספרייתו ומצא שם מסמכים הקשורים ליחס ההנהגה הציונית ללח"י. עוד קיבל מדב"ג אוסף של מחקרים וגזרי עיתונות על תולדות העיר הנבטית עבדת שכהן הפך אותה והחפירות בה כבסיס לבית הספר שדה שהוקם בשדה בוקר.

בעת כתיבת הביוגרפיה של דב"ג על בן-גוריון התברר לאחרון כי כהן לא מכחיש את חלקו ברצח המתווך ברנדוט. בספרו של בר זוהר כהן הופיע תחת השם X כפי שהבטיח לו הביוגרף. בן-גוריון מעולם לא הפך ידיעה מרעישה זו לסיבה לריב או להתווכח עם כהן. נחמה, אשתו של כהן, לא סלחה לדב"ג על תקופת הסזון ועל אירועי אלטלנה. במשך השנים נפוג המתח והיא הפכה גם לידידה קרובה של פולה ודוד. השתיים הפכו לידידות משום שכל אחת מהן הקריבה את חייה למען הבעל היוצא דופן.

במהלך השנים סלח דב"ג ליאיר שטרן וקרא בשמחה את ספרה של גאולה כהן "סיפורה של לוחמת". בשנת 1962 נחוג בר המצווה של חמי בשדה בוקר ורבים מאנשי לח"י לשעבר הגיעו כדי לכבדו. דב"ג קרא לעברם שהם היו תנועה אידאליסטית והעריך את מוכנותם למילוי משימות לאומיות.

המחלוקת בעניין "אות הקוממיות" שחולק רק לאנשי "ההגנה" הרגיז את כהן וכך גם הוויכוח שפרץ בין איש לח"י זטלר כאילו "שדב"ג הפקיר את העיר העתיקה". דב"ג התווכח עם זטלר על נושא זה שבוע שלם וניסה להצדיק החלטותיו בתקופת מלחמת השחרור. השניים נותרו בעמדותיהם.

מסתבר משיחותיו של שלג עם כהן כי האחרון היה מעורב בפרשת שחרורו של יוסף מנקס, לשעבר איש לח"י, אשר הורשע בזמנו בשותפות לרצח ד"ר ישראל קסטנר, המנהיג הציוני-הונגרי שהוחשד בשיתוף פעולה עם הנאצים. מנהיגי לח"י לשעבר פנו אל כהן עקב ידידותו עם דב"ג וביקשו ממנו לקדם שחרורו של מנקס שלפי הטענה המשפטית הוא הוא שגייס את זאב אקשטיין שיתנקש בקסטנר.

כהן אכן פנה לדב"ג בעניין ולאחר כמה שנים יצאה החנינה לפועל ומנקס שוחרר בשנת 1963. יהושע תמך בדב"ג לאחר שיחסיו עם צמרת מפא"י הגיעו למבוי סתום לאחר "העסק הביש" והוא סירב להופיע בכנסת ובאירועים ממלכתיים ביניהם מצעד צה"ל בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים.

לדעת בר זוהר המשותף לשני האישים היה - שניהם ביטאו באופן אוטנטי את המהפכה הציונית. כהן עצמו ראה זאת מזווית אחרת ואמר לצ' צמרת כי דב"ג העריכו משום שכהן לא נכנע לו ולא כרע ברך לפניו. בן-גוריון ראה בשדה בוקר את שיא החלוציות ואת כהן, המבוגר שבהם, כסמל לאותה חלוציות והתיישבות בנגב. כהן הושווה לא פעם על-ידי דב"ג כישראל שוחט או ברל אך חסר היה השכלה אקדמאית שדב"ג מוכן היה להעניק לו אך כהן סירב.

כהן הכיר בחולשותיו של דב"ג ואף טען כנגדו שהפלמ"ח פורק רק משום שיריביו הפוליטיים החריפים ביותר (מפ"ם) עמדו בראשו. מקריאה במכתביו הסיק כהן כי דב"ג נותר בולשביק והעריץ את לנין ואת מאו טסה-טונג. גם כהן לא ראה בצעדו של דב"ג מופת של מנהיג תנועה חינוכית מגשימה אלא מהלך פרישה מההנהגה לצורך התרסה והמשך שמירה על האידאולוגיה הציונית שלו. שלג טוען "שמורשת בן-גוריון" התגלתה לכהן מאוחר והשיחות ביניהם היו בעיקר על ענייני יום-יום. עיתים התווכחו בנושאי עם ומדינה אך כהן לא רשם דבר ורק לאחר מות דב"ג נפנה כהן לעיין לעומק בכתביו.

בשני הפרקים הבאים הקדיש שלג מקום לדמותו הדומיננטית של יהושוע כהן בעת שיקום הערים הנבטיות עבדת ושבטה. כהן החל בחפירות שם מתוך מגמה ורצון להוכיח שמה שיכלו הלא יהודים בחקלאות נגבית - היהודים בנגב ובאזור יצליחו יותר. קשריו הטובים עם הבדואים באזור הביאו לגילוי 4 מזבחות נבטיים שהם חשפו. הוא הפך למדריך מבוקש על-ידי תנועות הנער שהחלו לטייל לנגב, לערבה ולמצדה. הוא אף אירח אישים חשובים בערים הנבטיות כמו אורי צבי גרינברג ואחרים.

יהושע יחד עם נמרודי, סיפקו מודיעין חשוב לצה"ל על בדואים שהופעלו בידי המודיעין המצרי ואף הובילו את כוחות צה"ל שיצאו להעניש את הפורעים. עם זאת, לכהן היה חלק חשוב במתן תעודות זהות לבדואים לאחר ששכנע את בן-גוריון בנושא. יתר על כן הוא מונה על-ידי דב"ג ליועץ בעניין רעיון קיצוני בו ביקש שר הביטחון לגייר את הבדואים.

כהן לא אהב את פעילות "הסיירת הירוקה" שהוקמה אז ואת תוקפנותם כלפי הבדואים וביקש ללכת במסלול "הדו-קיום" אך מעולם לא יצא כנגד אלון גלילי והסיירת בפומבי. בסוף 1962, בסיוע דב"ג, ייסד והקים את בית ספר שדה בשדה בוקר בניהולו של מיכאל גל, אשר משך אליו את טובי החוקרים בזמנו.

גם עם רעיון הקמת המדרשה התעמת כהן ואף הביא נימוק כי דב"ג עצמו לא ראה צורך בהקמתה. יש אף מקום לציין שהוא היה מעורב, יחד עם עמוס בן-גוריון בהתלבטות היכן יש לקבור את דב"ג והעדיף לא את הנקודה המשקיפה על נחל צין והנוף הצחיח והבראשיתי של הנגב אלא דווקא במקום המסמל את "כיבוש הנגב" כמו למשל שדה-בוקר. כזכור, הקבר שלו ושל פולה הוצב בסופו של דבר בנקודה המשקיפה על נחל צין.

כהן ראה בצוק מצדה ובסיפורי "הקנאים" וההולכים למות קדושים בעין פקוחה - סמל ודוגמה לפועלה של לח"י כנגד הבריטים, להקמת המדינה, ולצורך ליישב את הנגב. הוא הפך למדריך מבוקש בסיור על המצדה כשהוא מלווה אותו בקטעי קריאה ושירה. עיתים אף נהג להשלים את הסיור בהרצאה שנשא בפני תלמידי בית הספר שדה שבמקום. הסיור לראש המצדה הפך לחוויה ישראלית מרגשת עבור תנועות הנוער ועבור החיילים המתגייסים לצה"ל.

סקירתנו לא ביקשה להעמיק ביחסו של כהן למצדה כצידוק היסטורי לפועלה של לח"י אלא, כיצד הפך כהן את מצדה, כחלק מהנגב וכאתר שיש לשמרו וללמוד ממנו בעת חידוש הבנייה וההתיישבות בנגב הדרומי. בשנות השמונים זכה כהן שהמחקר הארכיאולוגי ובעיקר יורם צפריר, לימדו סנגוריה על מתאבדי הצוק ובכך גיבה את כהן. צפריר קבע כי לא אידאולוגיה מטורפת הובילה את מגיני מצדה להתאבדות אלא אמונה שלמה בהכרח להיות עם יהודי חופשי.

התרשמות לאור סקירה זו: בתשובה לשאלות שהוצגו בתחילת הפוסט נראה על-פי ספרו של שלג, שדב"ג שבמרכז התעניינותו במדבר הנגב היה החשש שאם בריטניה תעזוב את ארץ-ישראל, רוסיה היא שתירש אותה בנגב. עוד מודגש בספר כי דב"ג נכשל בסחיפת אלפי בני נוער לנגב בעקבות ירידתו לשדה בוקר. דב"ג גם לא שכנע את מוסדות ההתיישבות והסוכנות היהודית ובעיקר את המחלקה להתיישבות להכיר בחשיבות ספר הנגב ויישובו ולהעדיפו על פני שטחי ספר אחרים בראשית שנות החמישים.

בן-גוריון אף לא הצליח לשתף בתוכניתו תנועות נוער יריבות למפא"י ואף לא גייס את הממסד החינוכי והתרבותי במדינה לטובת חזונו. נותר אם כן סיפורם של השניים, דב"ג וכהן שהוא אולי ביטוי לרוח הסליחה והפייסנות בין חלק מהממסד לבין יוצאי המחתרות אך רוח זו לא פרצה למרכז הארץ אלא נותרה בדרום הרחוק.