חיל אחז יושבי פלשת

לא לשווא אחיי נפלתם. בשבוע הזה, כשמתינו מוטלים לפנינו, שורה ארוכה-ארוכה, ומחשבותינו עם המשפחות השכולות ויקיריהן - נזכור על מה נפלו: על הגנת העם והמולדת, על הזכות הלא מובנת מאליה לקיים מדינה יהודית בארץ חמדת אבות, באזור הכי קשה בעולם. נזכור את טבח 7 באוקטובר - מה שעשו לבנותינו ולבנינו, לאימהות ולאבות, לתינוקות ולזקנים. רצונם הברור והמוצהר היה לעשות כך לכל היהודים החיים פה ובעולם. נזכור את בני הערובה שלנו, הנמצאים בשבי פראי האדם.

אנחנו נלחמים נגד אויב מנוול, שהמניפסט הפוליטי, הרוחני והמבצעי שלו (אמנת חמאס) דומה דמיון מצמרר ל"מיין קאמפף". כשם שהאנושות נדרשה להקריב קורבן יקר מול גרמניה הנאצית למען חרותה, כך אנחנו נדרשים לעשות במלחמת העצמאות השנייה שלנו. אנחנו נלחמים כעת על קיומנו.

הנביא ישעיהו, איש ירושלים במאה השמינית לפני הספירה, מחזק אותנו ממרחק הדורות: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל - אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ נְאֻם ה' וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". במקורותינו הקדומים יש מסורת שלפיה "תולעת יעקב" היא תולעת המשי, שהשלב השלישי במחזור חייה - לאחר שלב הביצה והתולעת - הוא שלב הגולם. הפקעת נדמית כנתונה במוות ובריק, אך בתוכה מתרקמים חיים, ואם נהיה סבלניים ונאמין באחריתה הטובה - נזכה לראות כיצד בסוף התהליך בוקע מתוכה פרפר יפהפה הפורס את כנפיו אל האור.

ב"שמחת עניים", נתן אלתרמן התכתב עם הנביא הירושלמי ועודד אף הוא את "תולעת יעקב". במלחה"ע השנייה, כשהנאצים היו בתנופת ניצחונות, העמיד אותנו על משמעות ההקרבה בתקופתנו: "הָאַחִים! אוּלַי פַּעַם לְאֶלֶף שָׁנָה / יֵש לְמוֹתֵנוּ שַׁחַר!". שחר במובן של משמעות (לא לשווא נפלו בנינו ובנותינו), ובמובן של שחר הגאולה המאיר לעמנו אחרי הלילה הארוך של הגלות. ואז הוא מעודד ומחזק את תולעת יעקב, ומנבא שלמרות הקשיים והמכשולים - נגבר על אויבינו וננצחם, ובעיקר נפרח ונשגשג: "וְאַשְׁרֵי הַתּוֹלָע הַנִּלְעָג וְהָרָשׁ, / הַמְרֻמֶּה וּמֻקָּף וּמְמֻגָּר וְנֶחֱרָש, / וְחוֹתֵר מֵחָדָשׁ וְזוֹכֵר וְעוֹיֵן, / וּמַרְגּוֹעַ לוֹ אֵין וּכְלָיָה עָלָיו אֵין! / כִּי הַגְּזָר הֶחָרוּת / אֵרְרוֹ לָמוּת! / וֵאלֹהֵי הַחַיּוֹת / אֵרְרוֹ לִחְיוֹת! / וְרָץ בָּא וַיְבַשֵּׂר... וְכֹחֵךְ כָּלָה. / רַק הַבֵּן עוֹד חָבַקְתְּ לִישׁוּעָה גְּדוֹלָה".

הבן המדובר הוא הצבר, הנולד על "ארץ ודרדר" מהזיווג בין היהודי הישן לעלמה הצעירה המייצגת את הציונות. ממש כמו חיילינו הלוחמים כאריות בשערי עזה, הנאהבים והנעימים בחייהם שגם במותם לא נפרדו זה מזה למרות חילוקי הדעות ובכך ציוו לנו חיים. אנחנו נדרשים להרים מבט אל מעבר לכאן ועכשיו ולשמוע את צוואתם הנצחית: לבחור בחיים ולהיות ראויים לקורבנם. מלחמה ארוכה לפנינו, ובעזרת אלוהי מערכות ישראל ובעזרת הרוח האדירה הנושבת בגיבורינו - ננצח.

איוולת ישנה בכסות חדשה. לפתע, דווקא כשחשבנו שהדבר נחתם וסולק, חזרה רוח אוסלו. הפתרון הישן: מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון, וכמובן - ברצועת עזה. "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת (החיטים) בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ", אמר החכם במשלי. במה חטאנו שלא סרה מעלינו איוולת אוסלו? ב-7 באוקטובר חווינו את פריו המורעל של הרעיון הרומנטי לסגת מחבלי ארץ כדי שאויבינו יקימו "סינגפור במזרח התיכון". אך הם חוזרים וצועקים: "איננו מעוניינים ברעיונות הכלכליים שלכם, ולא בחיים טובים לנו - אלא רק במותכם". כך כתבו במניפסט הפוליטי והמדיני שעל בסיסו יצאו לטבוח בנו - ואיני מתכוון לאמנת חמאס בלבד, אלא גם לאמנת פתח. בשני המסמכים אין לישראל זכות קיום כמדינה יהודית, ובשני המסמכים אין לעם היהודי זכות להגדרה עצמית לאומית.



"פתרון" הוא מונח מערבי מאז ימי אריסטו. המחשבה שלכל תופעה יש סיבה. הנחת היסוד של תומכי המדינה הפלשתינית היא שסיבת הסכסוך בינינו לבין שכנינו היא טריטוריאלית. אם כך היה, יכולנו לפתור את הבעיה מזמן. כדי להסוות את השקר, מספרים שפתח ה"חילוני" - כלומר הרשות הפלשתינית - הוא שונה מהותית מחמאס ה"דתי".

אבל יש ממד עמוק מה"דת", והוא קיים ברש"פ: הממד המיתי, השכבה התרבותית הקמאית הנמצאת ביסוד החברה, הסיפורים והמיתוסים המכוננים שלה. הפסיכואנליטיקאי קרל יונג אמר שהיחס בין המודע ללא מודע הוא כיחס בין האי לאוקיינוס. בבואנו לדון בסכסוך, אנו מתייחסים לאי וזונחים בצורה פושעת את האוקיינוס. הסתכלו בספרי הלימוד שלהם: ישראל לא קיימת. הקשיבו לשיח בתקשורת הפלשתינית, במשרדי הרש"פ וברשתות החברתיות: ישראל היא מקור הרע בעולם.

קראו את אמנת פתח: אין ליהודים מקום בעולם כעם! הם רק דת. מבחינתם, איננו זכאים להגדרה עצמית לאומית, כלומר למדינה. לכן הם לא מכירים בישראל כמדינה יהודית. אי-ההכרה מנציחה את מצב המלחמה. לכן הם לא אומרים "שתי מדינות לשני עמים", אלא "פתרון שתי המדינות", מכיוון ש"שני עמים" משמעו זכות גם ליהודים על חלק מהארץ הזאת - ובזה הם לא מכירים.

במקביל לשיווק האיוולת, חזינו במסע תעמולה קשה נגד החלוצים בגב ההר, שהימצאותם מונעת טבח דומה בלב הארץ. הם מכונים "משיחיים". משיח כמונח דתי הוא מסמן ברור למסומן האולטימטיבי: אלוהים. ואולי זה שורש הסיפור: הפחד ממה שמייצגים חבלי הארץ האלה, ערש התנ"ך, החשש מפני מה שנתפס כ"לא רציונלי" - כאילו הסכמי אוסלו נשענו על בחינה רציונלית בלבד ולא הביאו בחשבון גם משאלות לב. מה היה רציונלי בהסתמכות על גדול רוצחי היהודים בחצי השני של המאה העשרים, שישמור עלינו מפניו?

גבורת האימהות בים סוף. השבת נקרא את שירת הים, שירת התודה של העם על גאולתו ופדות נפשו מיד פרעה ומצרים. "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה, וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם". פשט הפסוקים מלמד שקריעת ים סוף נעשתה בעזרת רוח קדים (מזרחית) אדירה, שנשבה כל הלילה ויצרה מעבר זמני בתוך המים. מהרב יעקב מדן למדתי להמחיש לילדיי את המתואר: קחו קערית מים לא עמוקה ונשפו עליה בכוח. לעיניכם ייווצר מעבר בתוך המים, שיחזיק מעמד כל עוד תמשיכו לנשוף.

לילה, המצרים מאיימים להתקרב, המים סוערים והרוח שורקת ברעש אימים, והנה נפתח הפתח. הוא לא נראה בטוח, ונדרשו כוחות נפש לא רגילים להיכנס אל המים. ברגע היסטורי זה קמו האימהות, לקחו את ילדיהן, ובחסות הסערה הנושבת חצו את הים. גבורת האימהות שעמדה לנו אז נושבת בנו גם כיום, בדברי הנבואה של אימהות הנופלים, הדוחפים אותנו בכוח אדירים להביס את אויבינו. "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת". גם כיום. הם יודעים שעם ישראל התעורר מתרדמה זמנית. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.