התמר המר

לכבוד ט"ו בשבט כתבתי על העצים בספרו של בלפור חקק "סולם הכלים השבורים". עתה אכתוב על השיר "תמרים מרים" אותו כתב הרצל חקק בספרו "השיר שלא שרו מעולם" בעמוד 119.

תמרים מרים / הרצל חקק



‌‌חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים, מִי יִשְׁאַל אֵיךְ.
הָעוֹלָם חָסֵר יֵלֵךְ, אֵינֵךְ. בָּרוּחֹות
שָׁרָה מֵרָחוֹק. מַה שֶׁכָּל חַיַּיִךְ הִפְעִים:
"מְתוּקִים הַתְּמָרִים, אֲבָל הַדְּקָלִים גְּבוֹהִים".
נַעֲרָה בַּפַרְהוּד, שׁוֹתָה מַיִם מָרִים,
מִמַּחְסוֹר קָמָה לִבְנוֹת, בַּיִת מִשְּׁבָרִים,
שָׁרָה מִפֶּצַע לְלֹא אֲרוּכָה. אָחוֹת. חֲשֵׁכָה:
"כֵּן, אֲנִי מַמְשִׁיכָה, לְאַחוֹת מִשְׁפָּחָה.
כְּנָפַיִם פָּרַשְׂתִּי לִמְצִיאוּת אַחֶרֶת,
לְהַשְׁרוֹת עֲלֵיכֶם חַיִּים, שֶׁאֲנִי עוֹד זוֹכֶרֶת. וְעוֹרֶגֶת
אַמְרִיא. גַּם כְּשֶׁיָדִי אֵינָה מַשֶּׂגֶת סִילָאן וּתְמָרִים".
חָלְפוּ שָׁנִים, הַשִּׁיר לֹא רָגוּעַ.
נִצְבָּט נִצְרָד אֶל הַגַּעְגּוּעַ
לְרוּחֵךְ. מַנְגִּינָה חוֹרֶקֶת, כְּמוֹ עוּד
נִסְדָּק אֶל הַשֶּׁקֶט. יָדַיִךְ
עוֹד לָשׁוֹת, בָּצֵק בַּגְּבָהִים. הַקּוּבֶּה
מַאֲדִים, מַסְגִּיל לְהַחֲשׁוֹת. לַמַּלְאָכִים.
הַנֹּגַהּ, הַצְּלִיל כֹּה צָלוּל. כַּמָּה הֵאַרְתְּ.
שַׁחַר לְעוֹלָם שַׁכּוּל. וּמַה שֶׁהִשְׁאַרְתְּ
גַּם כְּשֶׁאֵין צֳרִי.
כָּבוּ הַשָּׁנִים. כְּמוֹ נֵר. שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ
וְחָסֵר. כְּכָל שֶׁאֵינֵךְ, הַדְּקָלִים
גָּבְהוּ יוֹתֵר. יָדֵךְ מַשֶּׂגֶת, נוֹסֶקֶת עַד
סַף כִּסּוּף כּוֹאֵב. שׁוֹתָה בְּכִי קוֹלוֹ
מְיַבֵּב. "בַּכֹּל רַק שׁוֹלֵט הַלֵּב". עֵדָה
הָאֲדָמָה בְּשִׁבְרָהּ, אַתְּ חֲסֵרָה.
חֲרֵבִים שִׂיחֵי הַמִּלִּים. עַד דַּק
הַמָּעוֹף מֵעַל הַדְּקָלִים, יִיעַף עַד
יֹאמַר, כַּמָּה מַר בְּלִי דְּמוּתֵךְ.
וּרְאִי נָא, גַּם הַשָּׁמַיִם עֵדִים,
כָּל אוֹהֲבַיִך קַדִּים וּמוֹדִים:
הָפַכְתְּ לְשִׁיר, גַּם כְּשֶׁאֵינֶנּוּ. בִּכְנָפֵךְ
פַּעֲמוֹן מְצַלְצֵל מַוָּ'אל מִקּוֹלֵנוּ.
שָׁרָה בְּמֵיתָר חוֹנֵק, אַגָּדִי. הַדֶּקֶל עֵדִי.
הַקֶּסֶם מִשְׁתַּנֵּק, כְּשֶׁאֵינֵךְ. וְאָנוּ. אָנָה
נֵלֵךְ. "אֶת הַמַּחְסוֹר לֹא נַסְתִּיר מִמֵּךְ".

שיר משפחתי

האחים התאומים, הרצל ובלפור חקק כתבו שירים רבים על בני משפחתם: על האם סעידה חקק ז"ל, על האב, על הסבים והסבתות ועוד.

השיר שלפנינו מדבר על האֵם שהעריצה את הזמר המצרי-דרוזי פאריד אל אטרש. משפטים משירו משובצים בשיר: "מְתוּקִים הַתְּמָרִים, אֲבָל הַדְּקָלִים גְּבוֹהִים", "בַּכֹּל רַק שׁוֹלֵט הַלֵּב", "אֶת הַמַּחְסוֹר לֹא נַסְתִּיר מִמֵּךְ".

השיר ‌‌הפותח במילים: "חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים" נכתב לקראת יום השנה השלישי למותה של האם, שנפטרה בחודש דצמבר בשנת 2016. תחושתו של הרצל היא שכל העולם ממשיך לפעול כביכול כרגיל, אך באמת יש בו חסרון: "הָעוֹלָם חָסֵר יֵלֵךְ" כי "אֵינֵךְ" כי האם נפטרה ואינה בעולם הפיסי. האם נמצאת בעולם הרוחות הרחוק מאִתנו, וגם בו היא שרה כפי שעשתה בהיותה בחיים: "בָּרוּחֹות שָׁרָה מֵרָחוֹק". בחייה היא "שָׁרָה מִפֶּצַע לְלֹא אֲרוּכָה". הפצע שאין לו רפואה הוא אסון הפַרהוּד שהתחולל בּבגדד בעירק בחג שבועות תש"א (יוני 1941). אז נרצחו שני אחֶיה הגדולים, נורי ואברהם חבשה הי"ד. האם סעידה נישאה לעזרא חקק בשנת 1944, במטרה להביא למשפחה שִׂמחה לאחר האסון הכבד.

מבנה השיר

השיר כתוב כחטיבה אחת ואינו מחולק לבתים, אך ה"הרגשיר" שלי הוא שיש בתוך השיר האחיד חלוקה לשלושה חלקים על-ידֵי הופעת המילה "שָׁנִים". החלק השני של השיר פותח במילים: "חָלְפוּ שָׁנִים, הַשִּׁיר לֹא רָגוּעַ" והחלק השלישי פותח במילים: "כָּבוּ הַשָּׁנִים".

בחלק השני יש האנשה לשיר, שגם הוא כבני המשפחה "נִצְבָּט נִצְרָד אֶל הַגַּעְגּוּעַ / לְרוּחֵךְ" והוא "לֹא רָגוּעַ".

האֵם כביכול עמֵלה גם בהיותה כבר בעולם הבא: "יָדַיִךְ / עוֹד לָשׁוֹת, בָּצֵק בַּגְּבָהִים. הַקּוּבֶּה / מַאֲדִים...לַמַּלְאָכִים"...

חיבור בין החלק הראשון לחלק השני

הקשר בין החלק הראשון לחלק השני, בא לידי ביטוי על-ידי חזרה על מילים ורעיונות. בסיום החלק השני כתוב: "גַּם כְּשֶׁאֵין צֳרִי" ובחלק הראשון כתוב: "שָׁרָה מִפֶּצַע לְלֹא אֲרוּכָה". המילים הנרדפות הן "צֳרִי" ו"אֲרוּכָה".

אך בסיום החלק השני ניתן להסביר מילים אלו גם כקשורות לרצח שאירע בעבר וגם כקשורות להווה שבו אין מרפא לחיסרון של האֵם. הנחמה היא "וּמַה שֶׁהִשְׁאַרְתְּ". הצאצאים מתרפקים על הזכרונות הרבים שיש להם ממנה.

האם הביאה "שַׁחַר לְעוֹלָם שַׁכּוּל" בכך שנישאה ובנתה משפחה. נולדו ילדים וביניהם התאומים הרצל ובלפור, עליהם אמרו החכמים: "שבע שנים התאבּלתם. תמו שנות האֵבל. יש לכם פיצוי: קיבלתם שניים (שני תינוקות שנולדו) תמורת שניים (שני אחי האם שנרצחו)".

חלק שלישי

בחלק השלישי בשיר, המתחיל במילים "כָּבוּ הַשָּׁנִים", האֵם איננה וקשה להרצל למצוא מתיקות, שכן "הַדְּקָלִים / גָּבְהוּ יוֹתֵר".

מוטיב המרירות בשיר

בחלק הראשון של השיר סעידה שהייתה "נַעֲרָה בַּפַרְהוּד", "שׁוֹתָה מַיִם מָרִים". היא התאמצה לשנות את האווירה "גַּם כְּשֶׁיָדִי אֵינָה מַשֶּׂגֶת סִילָאן וּתְמָרִים". גם כשהמצב היה קשה ועצוב מאוד לאחר רציחתם של שניים מאחיה, היא לקחה על עצמה משימה "לְהַשְׁרוֹת עֲלֵיכֶם חַיִּים". במקום "מַיִם מָרִים" רצונה להביא מַיִם "חַיִּים", להרבות את המתוק והטוב בחייה ובחיי בני משפחתה.

בחלק השלישי המרירות היא לעולם ולבני משפחתה ומכריה החשים בחסרונה: "הַמָּעוֹף מֵעַל הַדְּקָלִים, יִיעַף עַד / יֹאמַר, כַּמָּה מַר בְּלִי דְּמוּתֵךְ".

ארמזים מארון הספרים היהודי

יש בכל שיר של הרצל וגם של בלפור ארמזים מהתנ"ך בשיר.

1. הרצל כתב: "...כְּשֶׁאֵינֵךְ. וְאָנוּ. אָנָה / נֵלֵךְ". סדר המילים זהה לדברי ראובן לאחיו לאחר מכירת יוסף: "וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית ל"ז, ל'). אך יש מספר הבדלים: הרצל כתב על האם "כְּשֶׁאֵינֵךְ", בעוד ראובן אמר על יוסף אחיו "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ". ראובן שאל על עצמו בלשון יחיד: "וַאֲנִי אָנָה" והרצל הפך זאת ללשון רבים "וְאָנוּ. אָנָה" ואף הפריד בין המילים בשִׂימת נקודה. הפועל בתורה הוא "בָּא" והרצל שינה זאת ל"נֵלֵךְ". למרות ההבדלים - האסוציאציה עולה בעת קריאת השיר, ומעוררת בקורא רגשות של צער וכאב, דאגה ואף חרדה.

2. המילים "שׁוֹתָה מַיִם מָרִים" הזכירו לי את המים המרים שהיו לבני ישראל במדבר ואת הפתרון להמתקתם על-ידי השלכת עץ לתוכם. "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה (למקום ששמו מרה) וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם... וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "מַה נִּשְׁתֶּה?" וַיִּצְעַק (משה) אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם..." (שמות ט"ו, כ"ג-כ"ה).

3."עֵדָה / הָאֲדָמָה.../ גַּם הַשָּׁמַיִם עֵדִים..." משה אמר בשירת האזינו: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים ל"ב, א') וישעיהו הנביא השלים את העדוּת באומרו את הפעלים בסדר הפוך כדי שהשמים וגם הארץ יהיו עדים מתואמים, כאשר לכל אחד מהם נאמרו שמיעה וגם האזנה: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" (ישעיהו א', ב').

ארמזים מחז"ל בשיר

1.הרצל הוסיף לעדות את עץ הדקל: "הַדֶּקֶל עֵדִי". מילים אלו מעוררות אסוציאציה להבאת עץ החרוב כעד על-ידי רבי אליעזר בפרשת "תנורו של עכנאי": "תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם (רבי אליעזר לחכמים): "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב" (בבא מציעא, דף נ"ט, עמוד ב').

רבי אליעזר השתמש בחרוב כהוכחה לצדקת דבריו משום שעץ זה עשוי להגיע לגובה רב ובעל מערכת שורשים עמוקה ומסועפת וכפי שפירש רש"י: "חרוב ושקמה - שרשיהם מרובים". עץ כזה קשה מאוד לעקירה ולכן העובדה ש"נעקר ממקומו" מדגישה את הנס.

2. גסיסתה של האם ומותה באים לידי ביטוי במילים: "נֵר. שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וְחָסֵר". מילים אלו מזכירות את האִמרה: "המדליק נר מנר, זה דולק וזה אינו חסר" (במדבר רבה, פרשה י"ג) . פירוש האִמרה הוא: נר אחד דולק ואם ניתן לו לדלוק ולא נדליק ממנו נר נוסף - הנר הדולק יכבה וזהו, אך אם כשהוא עדיין דולק נדליק ממנו נר נוסף - האור יישאר. הנר שדלק ראשון לא מפסיד מאומה, כאשר מדליקים בעזרתו נר אחר - האור שלו נשאר כמקודם ויש רווח שעוד נר דולק ומאיר. כך אפשר להוסיף ולהדליק עוד נרות ולהרבות את האור.

האם נפטרה אך כביכול הדליקו מהנר שלה, ממנה, נרות נוספים שממשיכים לדלוק ולהאיר: "הָפַכְתְּ לְשִׁיר, גַּם כְּשֶׁאֵינֶנּוּ. בִּכְנָפֵךְ / פַּעֲמוֹן מְצַלְצֵל מַוָּ'אל מִקּוֹלֵנוּ". הבנים ממשיכים לשיר את השיר שלה והם משמיעים מַוָּ'אל מהקול שלהם.

"אֶת הַמַּחְסוֹר לֹא נַסְתִּיר מִמֵּךְ" הוא שורה משירו של פריד אל אטראש, ובו בחר הרצל לסיים את השיר. בתוך המילה "מַחְסוֹר" יש את המילה "מר" באות הפותחת ובאות הסוגרת את המילה. אך כשֵׁם שהאם ידעה שעצי הדקל יוסיפו לצמוח ולהניב תמרים מתוקים, גם בניה הרצל ובלפור חקק יודעים זאת וימתיקו בשיריהם על כך את חייהם וגם את חיינו.