תסמונת רפיח

השתלטות על רפיח אמורה להיות "קרב המידווֵיי "המכריע במלחמת העולם השנייה.

שונית האלמוגים - "אטול-מידווי", שנמצאת כשמה - באמצע בין אמריקה לבין יפן, הייתה ציון דרך במלחמה בין ארה"ב ליפן. זה קרה כאשר ביוני 1942 המערכה באוקינוס השקט בין ארה"ב ליפן קבלה תפנית שהייתה ראשית המהפך של תבוסת הצי היפני האדיר, זה שתקף את פרל הארבור חצי שנה לפני כן. המערכה על "מידוויי" נחשבת לאחד הקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה שבו לא זו בלבד שהושמד כוח ימי גדול מאוד של יפן, אלא הווה שלב משמעותי בדרך לתבוסתה של יפן.

רפיח היא לא "מיוודיי" ולא אי, אלא חלק מרצועת עזה. שטחה של רפיח גדול פי עשרה מזה של מידוויי, אבל אלה לא ציי ארה"ב ויפן במלחמת העולם השנייה ואין לה לרפיח מסלולי המראה ונחיתה ולא מעגן צוללות. עם זאת הרוח סביבה והצגתה כמוקד הכרעה במלחמת עזה, הן גדולות לא פחות. אז מה יש ברפיח שלא היה בג'בליה, בעיר עזה ובחאן יוניס? רפיח היא הקצה הדרומי של הרצועה שגובל עם מצרים וצה"ל לא יכול לרדת דרומה למגינת ליבם של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'.

אלא שאם אמרת רפיח, אמרת ארמגדון, יום הדין של החמאס. לפני שבוע ב-14.3 ראש הממשלה בנימין נתניהו, שביקר במחנה עופר שמצפון לירושלים ונפגש שם עם לוחמי ותצפיתניות יחידת ניצן, התייחס לרפיח. לפי הדיווח הוא אמר:" יש לחצים בינלאומיים למנוע מאיתנו מלהיכנס לרפיח ולהשלים את המלאכה. אני הודף את הלחצים האלה ואמשיך להדוף אותם. אנחנו ניכנס לרפיח, נשלים את חיסול יתר גדודי החמאס, נחזיר את הביטחון ונביא את הניצחון המוחלט לעם ולמדינת ישראל". לא פחות.

אלא שרפיח היא בעייתית מכמה בחינות. לשם גירשנו כמיליון עזתים מן הצפון ואין לאן לגרש אותם עוד. בפתחה של רפיח נכנסת רגל אמריקנית גדולה שתקשה מאוד על התקפה אם לא יימצא פתרון למיליון הפליטים בפרט, ולמצב ההומניטרי של תושבי עזה בכלל. רפיח גובלת במצרים ולמצרים יש אינטרסים מובהקים בגבול הזה, ביטחוניים, כלכליים ואחרים שישראל חייבת להתחשב בהם. יש בה ללא ספק מנהרות ומחילות ולוחמי חמאס. אז מה יש ברפיח שלא נתקלנו בשכמותה מאז שהתחלנו במלחמה? שהיא שאמורה להביא את הניצחון הסופי אליבא דראש ממשלתנו. לפי ידיעות מודיעיניות, רפיח היא ה"קוּלינֶן", העיירה הדרום אפריקנית שבה נכרה ב-1906 היהלום הגדול ביותר, שמשקלו יותר מאלף קארט. זה אומר מבחינתנו, כי מי שנמצא שם הוא האיש שעומד מאחוריי הטבח של ה-7 באוקטובר ועומד בראש רשימת החיסולים, הצורר האולטימטיבי, יחייה סינואר.

והנה או-טו-טו נגיע אליו לאחר שקרוב לוודאי חיסלנו את השלישי ברשימת הצמרת של החמאס, מרואן עיסא, סגנו של מוחמד דֶף. נותרו שני האסים - דף וסינואר. האחרון מצליח לנוע כזיקית וכשאנו חושבים שהנה הוא עוד מעט יפול ברשת הוא חומק למעלה ולמטה ונבלע בנוף המקומי, בתנועה או במנוחה. הדעת נותנת שכאשר נאתר סוף-סוף את מקום מחבואו של סינואר באחד מן המחילות של רפיח נמצא שם הודעה שהבעלים עשה "רילוקיישון". אולי הוא, מאי שם, יראה עצמו כאיזה דה גול בגלות לונדון שמפקד על המחתרת בצרפת שכן לאחר שכול המי ומי בהנהגת חמאס חוסל, קמו במקומם ממלאי-מקום ופיקוד. אלה לא זו בלבד שלא מניפים דגל לבן אלא מוסיפים לנהל את הלחימה בתוך הביצה העזתית שבה, קרוב לחצי שנה, מצויים עמוק לוחמי צה"ל עם שלוחות מסוכנות לסוריה, לבנון ושטחי הכיבוש ביו"ש. צה"ל פרוס ומתוח. אז מה יהיה אחרי רפיח?

ידידי טוביה סער העביר לי את הבדיחה המהלכת הבאה: נתניהו: זה יקח זמן אבל נשיג את המטרה. המראיין: ומה המטרה? נתניהו: שזה ייקח זמן.

אם יש איזו לווית חן למצבים קשים זה ההומור היהודי הפורח בשולי ערוגות של מציאות עצובה.