הגדת פסח אלטרנטיבית

בשעתו, לפני קום המדינה וגם לאחר מכן נהוג היה בקהלים שונים, לרוב בקיבוצים לחבר הגדת פסח אקטואלית. היו בה סממנים מסורתיים כמו הנוסח הקלאסי אך המגמה הייתה ציונית מודרנית, דגש על חג האביב, חג החרות, החי והצומח.

ברוב ההגדות הקיבוציות הופיעו קטעים משיר השירים לצד קטעים של משוררים בני זמנם. גם בתחום העיצוב הופיעו איורים חדשניים, ששימרו מצד אחד את המסורת היהודית, אך מצד שני הדגישו נושאים אחרים או שינו את המוקד. עדיין ישנם קיבוצים שיש בהם הגדות עכשוויות אבל לרוב גם חברי הקיבוצים חזרו להגדה המסורתית אולי עם ניואנסים אקטואליים כאלה ואחרים.

השנה בשל המציאות המיוחדת במינה שהמדינה והחברה מצאו את עצמם מוצעת הגדה עם אלמנטים אקטואליים. הבדל אחד גדול הוא כי ההגדה המקורית מתייחסת ליציאת מצרים של הפעם וזאת תתייחס ליציאת עזה בעתיד בליווי ממשלת ישראל וסָרֵיה. בהצעה זאת לא מדובר בטקס המלא אלא במתווה וכול המרבה, לפי כישרונו ודמיונו, ישובח.

נתחיל בארבע הקושיות. מוצע להשאיר שתים. אחד "שבכל הזמנים אנו אוכלים שאר ירקות השנה רק מרור". הקושיה השנייה: "שבכול הזמנים אנו אוכלים בין יושבים ובין מסובים הלילה הזה כולנו על הפנים."

הקטע הבא מוצע כדלהלן "עבדים היינו לביבי בעזה - ברחוב וברצועה" ובהמשך "מצווה עלינו לספר ביציאת עזה וכל המרבה הרי הוא משובח".

בתיאור ארבע הבנים נשאיר רק את הרשע וככה ייכתב: "רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת של החזרת החטופים לכם. לכם ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".

כשמגיעים לקטע של המכות ומטפטפים את היין מן הכוס נשאיר " דם ואש ותמרות עשן - זה החזון של ביבי וממשלתו". בהנפת המרור השאלה היא " מרור זה שאנו אוכלים על שום מה?" והתשובה היא על שלוין, ביבי וחבורת המרעים שלו ביקשו למרר את חיינו ולגזול את חרותנו."

בקטע "דיינו" הנוסח האלטרנטיבי הוא "כמה מעלות רעות לאלוהים עלינו". מתחילים באיתמר בן-גביר שהוא השר לשגעון הלאומי - דיינו, עוברים לשר האוצר ששודד את הקופה הציבורית - דיינו, ושר המשפטים יריב לוין שמנסה לגזול את חרותנו - די, דיינו. וכאן כל דיכפין יכול להוסיף את יואב קיש, שלמה קרעי, אלי כהן, דוד אמסלם, מירי רגב ועוד דמויות במכשלה הזאת, כל אחת ואחד ותרומתם ל"קן הקוקיה". ולסיום: "על אחת כמה וכמה מעשה רע למקום עלינו שנתן לנו את ביבי נתניהו". כאן נוסיף ונאמר: "תודה .לא מעוניינים קח אותו חזרה". די זה די enough is enough" יש גבול לכול תעלול - גם של הקב"ה.

להלן "בצאת ישראל מעזה בית יעקוב מעם לועז. הייתה יהודה לקדשו וישראל לממשלותיו "האחרות". בהודיה אנו משאירים את הקטע ורק משנים את הזמן: "לפיכך אנו נודה, נשבח, נהלל, נפאר, נרומם, נברך לעילה ונקלס למי שיעשה את הניסים הללו ויוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב ומשיעבוד לגאולה ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה."

כאמור ניתן להוסיך כהנה וכהנה ולסיים ב"חסל סידור פסח". כאן נשנה את הסוף לגבי ירושלים הבנוייה, שהיא כבר די מאובנת ובמקום "ירושלים הבנוייה" ייאמר "בשנה הבאה בירושלים השפויה".