בצפון הלוויות - באולפנים ויכוחים

מקצוע העיתונאות ראוי שיכלול יסוד נוסף: חילוקי דעות. וטוב הדבר, כי אם נשתוק, או נעלים ויכוח, צעקני ככל שיהיה, אנא אנו באים? אבל הבה נשתדל להיות בני תרבות. הבה נשתדל להוכיח לעצמנו כי איננו כה גרועים, כה מכוערים כפי שאנו נראים לעיתים בתפקודנו השוטף. ומילים קשות אלה נאמרות בעת שעפר מאדמת הגולן עוטף את גופות הילדים הנרצחים. ובעוד משפחותיהם מזילות דמעות, הרבה דמעות, דרומית מבית העלמין של מג'דל-שאמס, מתעטפת המדינה באווירת אבל.

זו אווירה שיש בה 'חורים' ובקיעים ברטוריקה השוטפת. אנו אומרים זאת בעודנו משוטטים בין המראות הניבטים אלינו מן המרקעים: אלה המשודרים מרמת הגולן - לבין אלה, כאמור, מן האולפנים. באולפנים מתחוללים חילוקי דעות בקולות רמים, כאילו התנהלה ישיבה של ועדה מוועדות הכנסת לתכנן אולי את אופי התגובה על טבח הנרצחים שנקברו. ושאלה נוקבת היא - כיצד ייתכן כי בעוד אשר גלי עפר מכסים את גופות הנרצחים בטרם יוטמנו, הרי באולפנים - כפי שראינו בשידורי הטלוויזיה - נמשכים בקולות רמים חילוקי הדעות בין המוזמנים לשיח.

וחילוקי הדעות מבקיעים לעיתים את קירות האולפנים, כדי שלא נחמיץ, חלילה, ויכוח על-אף נושא, למשל כיצד להגיב על טבח הילדים. וכאן אנו אומרים, בעוד נערמים גלי העפר על הקברים הטריים: חובה, אבל חובה! - ליצור דממה, לסתום את הפיות, להשליט אווירת אבל באמצעות הדממת הוויכוחים הקולניים. זו תהא מעין תפילה, בין אם זו אמירת 'קדיש' ובין אם זו תפילה כמסורת הדת הדרוזית, או כדת אחרת. בכל מקרה, השלטת דממת אבל ברחבי המדינה, על בני כל הדתות בישראל. אולי זו גזירה שקשה לציבור לעמוד בה. כי כיצד יתנהלו חיי היום-יום, לפחות של הציבור היהודי, המפטפט בדרך כלל, ללא חילוקי דעות?

אבל הקולות שיבקעו מן האולפנים, יהיו רק של התמודדות, חלילה, עם הפרידה מן הנרצחים. שמא ננהיג מסורת של דממה זו, בעוד אנו נפרדים מן היקירים? אפשר שיכובו האורות באולפנים, ובבית עלמין כלשהו, בה בעת, יעטוף האבל הכבד, שיימשך ימים רבים משפחות רבות. אפשרות? לפעמים, בחיים כופים על הציבור מסורות של איפוק, של מנהגים שיש בהם אמירה של כבוד. כך גם ננהג בכבוד, בתרבות, בעת פרידה חילונית או דתית, מאלה שהאויב רצח, וגדע אלמונים או קרובי משפחות. בדממה ניפרד.