הכתבה של אוהד חמו

אני חושב שבמאה שנות הסכסוך עם הערבים, השנה האחרונה שברה את רוחם באופן שלא קרה קודם לכן. ב-1948 רוב הערבים ברחו בגלל כמה סיבות מרכזיות: אזהרות המנהיגים שלהם וההבטחה שיוכלו לשוב לביתם בתוך זמן קצר; גירוש יזום כמו במקרה של רמלה ולוד; פחד בגלל חשש מטבח (בהקשר להפצת עלית הטבח בדיר יאסין). גם כשברחו אז, רובם לא הספיקו לחוות מלחמה (ובטח שלא את עוצמת הסבל וההרס שבאה בעקבותיה), כפי שחוו צאצאיהם ברצועת עזה.

שיטת הכיבוש-נסיגה ופשיטות מחודשות תרמה הרבה מאוד לשבירת הרוח. התחושה שאין לזה סוף, שזה לא נגמר, שגם כאשר בורחים למקום אחד, זו רק תחנה בדרך למקום הבא, וגם הוא תחנה בדרך למקום הבא וכל מקום קודם הופך לעיי חורבות, שברה את רוחם. העזתים שנלכדו בג׳בליה בין צה"ל לחמאס, חוו מוות, פציעות, הרס, רעב וחוסר מוצא.

כאשר הם פגשו את המצלמה של אוהד חמו, יצא מהם מה שיוצא מכל אדם שנפשו רוסקה. שנאה וזעם כלפי אלה שראו בהם אחראים. אני מאמין לכל מילה שיצאה מפיהם ובטוח שכל הרגש העז שלהם נגד החמאס, אמיתי מתחילתו עד סופו.

אבל כאן מגיע הטוויסט הקבוע בעלילה. החלומות שאנחנו אוהבים לטפח שהנה פגשנו תודעה פלשתינית נורמלית שיכולה להיות נקודת מפגש שעל בסיסה יש סיכוי להשכין שלום, אין להם במה לאחוז. וגם הכתבה הזו, שמראה מסר חריג מאוד ביחס למה שראינו בעבר, יכולה להיות מטעה מאוד. החמאס כבר יותר מעשרים שנה, נהנה מתמיכה של רוב מוצק בקרב הפלשתינים. הרוב המוצק רק התמצק עוד יותר לאחר שבעה באוקטובר. החמאס נהנה מאהדה עצומה גם בקרב המוסלמים והפרו-פלשתינים בעולם.

מרכז הכובד האיסלאמי של האוכלוסייה הפלשתינית הוא משקולת שאיננה מאפשרת יציאה לדרך אחרת. האוריינטציה האידיאולוגית לאחים המוסלמים שוחרי הג׳האד והמוות לא תתחלף בשום דבר אחר, בלי מחנות של חינוך מחדש, ואלה לא יקומו בקרוב ברצועה.

החמאס איננו קבוצת חייזרים שהשתלטה על הרצועה אלא בשר מבשרם של הערבים הפלשתינים והוא הגוף הפוליטי-צבאי שנושא את האידיאולוגיה של האחים המוסלמים. גם אם יש כעת 1,000 או 10,000 או 100,000 ערבים פלשתינים שרוחם נשברה, יום אחרי המלחמה, הגרביטציה האיסלאמית תמשוך אותם שוב, דרך המסגדים, בתי הספר, השבטים, החמולות, הרחוב, בדיוק לאותה נקודה צוהלת שבה הם היו בבוקר שבעה באוקטובר כאשר ראו את הטנדרים חוזרים עם גופות יהודים.

הלקח של שבעה באוקטובר נחתם בדם: אין ולא יהיה יותר לעולם אמון בערבים הפלשתינים. לא תהיה איתם שום פשרה ולא יהיה איתם שום דיאלוג שלא יעבור דרך כוונות של רובים וטנקים. בעזה הם יוחזקו בשמורה מגודרת, תחת איומי ההפצצות והפשיטות שלא יפסקו. אין לעזה אף עתיד אחר. לא בגללנו. בגללם.