אין להם מושג

לידיעת הקואליציה כולה. "שלטון הרוב" – פרוצדורה פורמלית לפיה קבלת החלטות או הסכמה כללית נקבעת על סמך מרבית הקולות בהם זכו מועמדים בהצבעה. אף שעקרון הכרעת הרוב הוא תנאי הכרחי [לדמוקרטיה], הוא אינו תנאי מספיק, שכן בדמוקרטיה מהותית קיימות הגנות וסייגים המונעים מצב של עריצות הרוב (ויקיפדיה).

הטיעון המרכזי של הממשלה הנוכחית: יש לנו רוב. בכסות הזאת הם ניסו ומנסים להעביר את ההפיכה המשטרית (המכונה "רפורמה משפטית"), הם מנסים להשתלט על התקשורת, הם מנסים לבצע פוליטיזציה של השירות הציבורי, הם מנסים לסלק שומרי סף, ולפי שלמה קרעי – הם גם רשאים לבצע שינוי משטרי.

אין מנוס מלחזור ולומר בפעם המי-יודע-כמה: יש עקרונות יסוד החזקים יותר מכל רוב. 120 חברי כנסת אינם יכולים לשלול את אופיה היהודי של המדינה וגם לא את אופיה הדמוקרטי. 120 חברי כנסת אינם יכולים לסגור את הכנסיות וגם לא את בתי הכנסת. 120 חברי כנסת אינם יכולים לקבוע שכל המשרות בשירות הציבורי יינתנו לגברים וגם לא לנשים. וזה נכון לגבי כל רמיסה של חוקי יסוד וזכויות אזרח ואדם בסיסיות.

חוץ מזה, החבורה הזאת גם יודעת היטב לפעול בדרך של עריצות המיעוט ולרמוס את הרוב. יריב לוין במיעוט בוועדה לבחירת שופטים? לא יהיו דיונים והצבעות. לפי טלי גוטליב, 31 חברי כנסת יוכלו למנוע חקירות ותביעות נגד כל חבר כנסת, גם אם 89 יתמכו בכך. המיעוט החרדי סוחט מהרוב הדתי והחילוני השתמטות מכל סוג של שירות צבאי ולאומי. הקואליציה הזאת החליטה שהיא תשלוט ויהי מה.

לידיעת יריב לוין. "פסק דין" – חריצת משפט, החלטת בית דין או בית משפט. (מילון אבן-שושן החדש). "פָּסַק" – חדל, לא הוסיף להיות או לעשות (שם). "חלוט" – מנוי וגמור, מוסכם בהחלט, קיים ועומד. מוחלט, אבסולוטי (שם). המשמעות: החלטת בית המשפט היא הפסקת הדין, סיום ההליך, ההכרעה במחלוקת. ואילו פסק דין חלוט הוא הסיום הסופי בהחלט של ההליך, ההכרעה הסופית. כמו שאומרים באנגלית: No ifs, no buts.

כאשר בית המשפט העליון פסק שעל יריב לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים ולבחור את נשיא בית המשפט העליון, זוהי המילה האחרונה. זכותו של לוין לא לאהוב אותה, זכותו למחות עליה. אבל חובתו לקיים אותה ככתבה וכלשונה. לא להציג מועמדים לנשיאות שאינם מעוניינים בכך, לא להזמין התנגדויות נגד השופט יצחק עמית, לא למשוך את הזמן, לא לדרוש שידור ישיר חסר תקדים של ישיבת הוועדה. אבל הוא עושה את כל אלו ומבזה במכוון ובפרהסיה – ובצורה ילדותית ונלעגת – את בית המשפט. ואחר כך יתלוננו שאין לנו כיפת ברזל משפטית מול האג ושות'.

לידיעת שלמה קרעי. "ציבורי" – חברתי, כללי, השייך לציבור, שהוא למען הציבור, בניגוד אל "אישי", "פרטי" (מילון אבן-שושן החדש). הפרטת השידור הציבורי היא סתירה במונחים. ברגע שהוא פרטי, הוא לא ציבורי. כל הרעיון הוא שתחנות השידור הללו אינן תלויות בפרסומות אלא ממומנות בידי הציבור, ולכן יכולות להציע שידורי איכות, להזמין הפקות מקור ולתת קול לציבורים רבים, בלא להתחשב בשיקולי רייטינג ובלא לחשוש שמא ירגיזו את המפרסמים והצופים.

קרעי טוען שב-2024 אין מקום לשידור ציבורי. שיספר את זה למדינות שכנראה תקועות עמוק ב-1924: בריטניה (BBC), ארה"ב (PBS), קנדה (CBC), יפן (NHK), צרפת (RTF), גרמניה (תשע רשתות), איטליה (RAI), הולנד (NPO), אוסטרליה (ABC) ועשרות אחרות. אבל קרעי כמובן יודע יותר טוב מכולם, בארץ ובכל רחבי העולם. וזה בכלל לא קשור לנסיונות האחרים שלו להשתלט על מקטעים בשוק התקשורת או לכל הפחות להלך אימים על הפועלים בה.

את הסיבה האמיתית הציגו המשנים ליועצת המשפטית לממשלה, אביטל סומפולינסקי ומאיר לוין, ללא כחל ושרק: התכנים של תאגיד כאן אינם מוצאים חן בעיני הממשלה, ולכן היא רוצה להשתיק אותם – וגם לאותת לכלי תקשורת אחרים מה עלול לעלות בגורלם. קרעי כמעט אישר זאת, כאשר אמר במפורש שיש לו בעיה עם החדשות המוטות (כלשונו) של כאן.

כל זה קרה באותו שבוע בו הממשלה החליטה להחרים את קבוצת הארץ בשל דעה – מקוממת ביותר, אבל מותרת בחופש הביטוי במדינה דמוקרטית – של עמוס שוקן (ולא של העיתון עצמו). זוהי זרוע נוספת של ההפיכה המשטרית, והיא מסוכנת לא פחות מאשר הניסיון להשתלט על בתי המשפט.

לידיעת בנימין נתניהו. "חקירה" – בדיקה, דרישה, גביית עדות. מחקר, עיון מדעי או שיטתי בבירור עניינים סתומים (מילון אבן-שושן החדש). משמעות המילה "חקירה" במושג "ועדת חקירה" קרובה יותר להסבר השני של אבן-שושן, ויש לכך חשיבות רבה. מחקר, עיון מדעי ועיון שיטתי מאופיינים באובייקטיביות ובכללי עבודה סדורים ומוקפדים. הם אינם נעשים על-פי נהלים הנקבעים אד-הוק ואינם משתנים בהתאם לרצונותיו של החוקר, ובוודאי שלא על-פי צרכיו של גורם חיצוני ועוד יותר בוודאי שלו על-פי מטרותיו של נשוא המחקר.

חקירה אמיתית של המלחמה – המחדלים שהובילו אליה, פריצתה וניהולה – אינה יכולה להיעשות אלא בידי אנשי מקצוע אובייקטיביים ועל-פי נהלים קיימים וברורים. היא אינה עניין לוועדת חקירה אזרחית, היא אינה עניין לוועדת חקירה פוליטית. יש בישראל חוק המיועד בדיוק לשם כך: זה העוסק בוועדת חקירה ממלכתית. כידוע, הוא הופעל אחרי שורה של אירועים – כולל כאלו שעם כל הכבוד, אינם מתקרבים למלחמה הנוכחית.

בראש הוועדה עומד שופט בבית המשפט העליון (מכהן או בדימוס), גם משום שהוא יודע כיצד להתמודד עם סוגיות רחבות היקף הכרוכות בעשרות עדים ואלפי עמודים. אליו מצטרפים אישים מכובדים ומנוסים, המכירים את ההיבטים השונים של הנושא הנחקר. אבל נתניהו וממשלתו מאוד חוששים מוועדה כלשהי שתחשוף את מחדליהם, במיוחד אם ימנה אותה יצחק עמית, ובעיקר אם יעמיד בראשה את אסתר חיות.

אז מה עושים? מנהלים במשך שנה מסע הכפשות נגד צה"ל והשב"כ והמוסד ואנשי המחאה ומי לא, כדי לנקות את עצמם ובעיקר את נתניהו; ומגלגלים הצעה להקים ועדה פוליטית ואפילו קובעים מראש שנציגי הקואליציה והאופוזיציה יוכלו להגיש דוחות סותרים. ועל זה נביא עוד הסבר: "ועדת חקירה ממלכתית" – חוק ועדות חקירה מבקש למנוע משבר אמון בין הממשלה לציבור בשל מעשה או מחדל של גופי ממשל או אישים בצמרת, ולסייע לממשלה לרדת לחקר האמת באותו נושא. (יואל רפל, "מושג ברגע"). נו, עכשיו ברור למה ועדת חקירה ממלכתית ממש לא מתאימה לנתניהו.

לידיעת בצלאל סמוטריץ. "גרעון תקציבי" – הפער הנוצר בתקציב המדינה כאשר ההכנסות המתוכננות של הממשלה נופלות מהוצאותיה. "חוב לאומי" – סך כל החוב שהממשלה, בכושר הפורמלי שלה, קיבלה על עצמה (מילון אבניאון עברי-עברי). בעצם זה כמו האוברדרפט והמשכנתה שלנו, רק בקנה מידה הרבה-הרבה יותר גדול, ומה שעלול לסכן לא משק בית אחד אלא מדינה שלמה.

מה עושים במקרה כזה? מה שאמור לעשות משק בית שפוי: מנסים להגדיל את ההכנסות ומקצצים בהוצאות. מבקשים העלאת שכר, מחפשים מקום עבודה טוב יותר, מגדילים את היקף המשרה, לא מבזבזים על דברים שאינם חיוניים. הכי גרוע הוא להעמיס חוב על חוב, לקחת עוד הלוואה ולהגדיל עוד את מסגרת האשראי, כי זו מערבולת שממנה קשה לצאת.

ובהקשר של המדינה: מעלים מיסים במישרין, מעודדים צמיחה ותעסוקה שיוצרות עוד הכנסות ממיסים, מגלים את מי שמתחמק ממס, מקצצים בהוצאות שאינן קריטיות. הכי גרוע הוא להגדיל עוד יותר את החוב, שגם מורישים אותו לילדינו ולנכדינו, וגם נעשה יקר יותר ויוצר מערבולת שממנה קשה לצאת.

לא אצל סמוטריץ, שבלי שום בושה ממשיך להזרים כספי אתנן פוליטיים ולממן משרדים ומשרות חסרי כל ערך וצורך, מציע צעדים של טלאי על גבי טלאי, עם מיסים שונים ומשונים שאינם מכוונים למקומות הנכונים, בלי שום עידוד לצמיחה ועם עידוד להמשך הבטלה של חלקים מן המגזר החרדי. הוא גם מספר לנו שרגע אחרי המלחמה הכל יהיה נהדר – ובאותה נשימה מכריז שהמלחמה תימשך עד שחמאס ייעלם, דהיינו ללא מגבלת זמן. אין לו מושג, פשוטו כמשמעו.

לידיעת הממשלה כולה. "עסקה" – טרנזקציה מסחרית, מקח וממכר (מילון אבן-שושן החדש). זה לב העניין: יש מקח ויש ממכר. יש שני צדדים, שאחד קונה ואחד מוכר. אדם לא יכול לעשות עסקה עם עצמו, ואפילו מדינה לא יכולה. מה לעשות, ולפעמים צריך לעשות עסקות לא עם מי שרוצים ומחבבים אלא עם שמוכרחים ומתעבים.

החטופים לא יחזרו אלא בעסקה, וזה אומר שישראל תצטרך לשלם מחיר. הוא יהיה כבד וכואב, מן הסתם יותר מאשר בכל עסקה קודמת – כי מעולם לא היו לנו עשרות שבויים חיים ומתים בידי אויב כה אכזרי. אבל אין מנוס מלשלם אותו, כי הפקרנו אותם ב-7 באוקטובר ובמשך 14 חודשים מאז. כי רבים מהם גוועו בשבי אחרי שהות בגיהנום. כי כל יום שעובר כאן הוא נצח שם. כי בסוף כל יום פוחתים סיכוייהם לשרוד. כי זה הדבר הנכון היחיד שעושה מדינה מוסרית, מדינה אנושית, מדינה יהודית.