כי עצמת ממנו מאוד

מירכתי המוסף שבו אני מפרסם את טוריי, אני מניח שאלה שלפניי ואחריי הכבירו מילים על ההסכם בלבנון והשלכותיו. אני מבקש להרחיק עדות למקורות הנצח של עמנו ולבחון באמצעותם את ההווה. כך עשה עמנו בכל הדורות כל אימת שהתמודד עם אתגרים קיומיים או יומיומיים.

החזרה על פרשיות השבוע, זה אלפי שנים, אינה נובעת רק מחיוב, אלא מצורך עמוק הנוגע לזהותנו האישית והלאומית. הקריאה מעלה שאלות, והתשובות משתנות לפי הדור והשעה והמעשים. הכלל שטבעה המסורת העתיקה הוא: "נבואה שהוצרכה לדורות, נכתבה". זה לא רק חיזוי העתיד, אלא פורמולה היסטורית שרוחו הנצחית של עמנו טבועה בה.

יצחק, אבינו השני, מתמודד עם הפלישתים. בפרספקטיבה היסטורית מדובר בשם גנרי לכל מי שהתמודד איתנו על האחיזה בארץ. הגאון מווילנה כתב שעניינם של הפלישתים במקרא היה למנוע מאיתנו שלטון בארץ. בדיאלקטיקה היסטורית אפשר לומר שהכוח הפלישתי מעורר בנו כוחות לאומיים רדומים, שעכשיו מתפרצים להגביר את אחיזתנו בארץ חיינו. ומכאן עצה לדורות: במקום להתרעם על המצב, כדאי להיענות לאתגר ולהעמיק שורשים בארץ.

"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה שְׁעָרִים". יצחק התעשר "עַד כִּי גָדַל מְאֹד" ונכסיו התרבו, "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים". הנה הנוסחה ההיסטורית: היהודי יתרום לכלכלת המדינה ועל הדרך יתעשר, ואז ישמש מושא לקנאה ולשנאה. הטענה תהיה שהעושר הוא פרי ניצולם של האזרחים הלא יהודים והושג בגניבה. התוצאה ברוב המקרים תהיה גירוש או פרעות.

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק: לֵךְ מֵעִמָּנוּ, כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". זו הוראה של השליט המשתנה במקום ובזמן מול הקבוע היהודי. "כי עצמת ממנו", לא רק במובן של "הפכת עשיר יותר מאיתנו", אלא שעושרך בא לך מאיתנו. כך מפרש מדרש רבה: "אמר לו (אבימלך): כל עצמוּת (עוצמה) שעצמת, לא ממנו היה לך? לשעבר היה לך עדר אחד, ועכשיו יש לך הרבה". יצחק הרי עמל וזרע וקצר ומכר בכוחות עצמו, אבל מבחינת העם שבתוכו ישב, העושר שעשה נלקח מהם.

בדור הבא, ישמע יעקב שהתעשר אף הוא דברים דומים מבני לבן, לאחר עשרים שנים שבהן רימו אותו וניסו להגביל את יכולתו להשתכר: "וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר: לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה". בעיניהם, זה לא לגיטימי שהיהודי יתעשר. האירוניה ההיסטורית האכזרית היא, שגם לאחר שגירשו אותנו בדם ואש, לא הונח לנו. הנה בשבוע שעבר פרסם ראש הכנסייה הקתולית בראש חוצות קריאה לבדוק, האם היהודים, הנלחמים על חייהם בארצם, מבצעים "רצח עם". קודמיו קראו פעם לבדוק, האם היהודים מערבים במצותיהם דם ילדים.

"וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, וַיְמַלְאוּם עָפָר". מים חיים במדבר מביאים ברכה לכולם. לא אצל שכנינו. אם היהודים אחראים לזה, עדיף לסתום את הבאר ואף למלאה בעפר כדי למחוק כל זכר להם. הם מעדיפים להותיר את הארץ בשממתה ובלבד שיצחק לא ייהנה מהמים. הביטו סביבנו כיום, שכנינו מעדיפים להיחרב ולמות ובלבד שליהודים יהיה רע. זו התנהגותה של מי שמעמידה פנים כאילו הבן החי הוא בנה, אבל ברגע האמת פוסקת: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה - גְּזֹרוּ", ובכך מגלה שהיא האם המזויפת.

יצחק עוזב למקום אחר, כמו היהודים בכל הדורות. באיטליה קיימים יותר מאלף מקומות עם עקבות יהודיים. הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, שחי בוולוז'ין במחצית השנייה של המאה הי"ט קרא את הפסוקים כביטוי להגבלות שהטילו שלטונות הצאר הרוסי על התיישבות היהודים בדורו ותנועתם החופשית ("תחום המושב"): "וסיפר הכתוב, כי כך יקרה בגלות, שיהיו גודרים בעדנו שלא לגור בכל פינות הארץ".

בפיזורנו בארבע כנפות תבל תרמנו לשגשוג העולם. גם כשהתאכזרו אלינו המשכנו להאמין באדם ולשאוף לתיקון העולם. בעצם ימי השואה, כשרודפיה מחפשים אותה, המשיכה ריטה הלוי מונטלצ'יני, מדענית יהודיה-איטלקיה, את ניסוייה המדעיים במקום מחבואה. לאחר מכן זכתה בפרס נובל לרפואה על גילוי גורם הגדילה העצבי. גם יצחק לא התייאש מאמונתו והמשיך לפעול לטובת האנושות: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים". הם סותמים והוא חופר, הם מחריבים והוא בונה. חכמינו במדרש למדו מפה שיעור: "גדולים הצדיקים, שהם עוסקים ביישוב העולם".

אירופה השמידה וגירשה את יהודיה למרות שלא היו כה זרים לאמונתה ולתרבותה. היום מתמודדת היבשת הישנה, לא בהצלחה יתרה, עם מהגרים הזרים לאמונתה ולתרבותה. התקיימו בה דברי הלל הזקן (מאה ראשונה לפנה"ס): "עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ" (על שהצפת, הציפוך) כלומר, קיבלת כגמולך, מידה כנגד מידה. ועדיין, גם בהיותנו רחוקים ממנה, אירופה משיאה לנו עצות, כיצד (לא) להילחם באויבינו ומבקשי נפשנו, ואף מעזה להושיבנו על ספסל הנאשמים (ראו חוצפתו האנטישמית של התובע בהאג), שהרי מבחינתה נועד לנו תפקיד מסוים בהיסטוריה: להיות קורבנות נצחיים.

במקום החדש יצחק מוצא מים וממשיך להגדיל את עושרו. אויביו משתאים מרחוק להצלחתו ומבינים שעשו מקח טעות בכך שגירשוהו. הם מחליטים לכרות עמו ברית. אבל יצחק מטיח בהם את טענת היהודים שבכל הדורות כלפי אומות העולם: "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי, וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם?" הרי זה פלא: העולם מלא סכסוכים ומהומות דמים, גדולים מהסכסוך בינינו לשכנינו, ובכל זאת, תשומת העולם מתמקדת רוב הזמן בנו; יותר נכון: ברצונם להגביל אותנו גם בארצנו. בעשר השנים האחרונות הצביעה עצרת האומות המאוחדות 8 פעמים נגד אירן, 9 פעמים נגד קוריאה הצפונית, 11 פעמים נגד סוריה, 24 פעמים נגד רוסיה, ואילו נגד ישראל הצביעו אומות העולם 156 פעמים! אגב, נגד סין, קטר, קובה טורקיה וונצואלה לא הצביעו באו"ם אפילו פעם אחת על החלטה המגנה מי מהן.

ותשובת הפלישתים: "וַיֹּאמְרוּ, רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ". גם אנחנו נזכה לראות כיצד באים שונאינו ומבקשים את סליחתנו, תוך שהם מודים ששקר נחלו אבותיהם. יצחק ממשיך לחפור בארות מים לטובת האנושות, ואילו הפלשתי(ני)ם התורנים רבים אתו על המים ולמי שייכת הארץ. הוא קורא לבארות בשמות "עסק" ו"שטנה", אך לא מוותר וממשיך לתקן את העולם, עד לבאר האחרונה: "וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם, וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת - וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ; וַיִּקְרָא שְׁמָהּ 'רְחֹבוֹת', וַיֹּאמֶר: כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ, וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". לא בהסכמים ובבריתות עם שכנינו תלוי הדבר, אלא בפעולותינו ובאמונתנו בעצמנו ובתפקידנו ההיסטורי. "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ". גם בימינו. בהחלט.