חילופי שר הביטחון

ראש הממשלה בנימין נתניהו, כדרכו מאז, נוהג בשיטת נצל וזרוק. הפעם הנזרק הוא יואב גלנט. אכן גלנט, כמוהו כנתניהו וכרמטכ"ל הלוי, אשם במחדל של ה-7 בנובמבר אולם גלנט והלוי השכילו למרות המגבלות שהטיל עליהם הדרג המדיני להוביל את הצבא להישגים אדירים בעזה ובלבנון, אם גם לא ל"ניצחון מוחלט". החמאס והחיזבאללה, בשונה מהנאצים והיפנים לא חתמו על כתבי כניעה אולם כוחם רוסק.

על כן פיטורי גלנט לבדו בתוך המלחמה, ללא התפטרות הדרג המדיני, לא היו במקום, לא שירתו את המדינה ומינויו של השר כץ לתפקיד שאינו מתאים ומוכשר לו מהווים סכנה של ממש. נתניהו, איש חכם ומסוכן, ניצל הפעם את ההזדמנות שנקרתה לו ופיטר את השר ביום בחירת הנשיא בארה"ב, באופן שבחירת הנשיא תפסה את כל הכותרות ותשומת הלב.

מינויו של השר כץ, שלא ראינו הצלחה יתרה שלו במשרדים שעמד בראשם עד כה, הפך לחוכא ואיטלולא כבר מתחילתו. כץ מתנהג כאילו הישגי הצבא עד כה היו בזכותו. הוא הכריז מיד, לרעמי פיצוצי הטילים והכטב"מים בישראל, על ניצחון בעזה הנשלטת עדיין בידי החמאס, ואח"כ נאלץ לחזור בו ולהודיע שהנצחון הוא צבאי בלבד.

כץ טרם הבין שכדבר החכם "לכל עת ולכל זמן" ובדיוק בזמן שאויבינו טוענים לאפרטהייד ולאפליה מצא לנכון להודיע על ביטול המעצרים המנהליים כנגד יהודים בלבד. אפשר ונעשה שימוש רב מדי באמצעי זה אולם בחירת המועד להכרזה הפכה לנשק נוסף בידי אויבינו. הנכון הוא שמינוי זה משתלב במכלול המינויים המוזרים והמסוכנים של שרים חסרי יכולת לממשלה הזו.