להט הבטן המתהפכת

בכל יום "אל מלא רחמים", הספדים, צוואות שנותרו במכשיר הסלולרי, דמעות של אוהבים, הצדעה ועם ישראל חי.

בכל יום החרדות מציפות חלקים גדולים בעם, הלב אחוז בידיים, העיניים מול הדלת, האוזניים כרויות לדפיקה ההיא.

בכל יום מתים וחיים מחדש, בכל יום.

בכל יום תפילות ותחנונים "הנתונים בצרה ובשבייה", מחאות, עצרות, שירים, חיבוקים, היאחזות בכל שביב, בכל רסיס של תקווה.

בכל יום נולדת התקווה ומת הייאוש, החלומות הטובים והמחשבות הרעות.

בכל יום ההרהורים על 101 החטופים מתבצרים על הלב ממתינים לבשורה, בשורת של חיים ולא בשורת איוב.

בכל יום מחדש עם שלם חי - מת מתפלל לשוב החטופים.

בכל יום "אל נא רפא נא לו", תפילות לרפואה שלימה, רפואת הגוף והנפש, רפואה למי שהצליחו להימלט ממלאך המוות, פגשו במלאך החבלה, נאבקו בו, יכלו לו ונותרו פצועים, חיים ופצועים.

בכל יום הם מממשים את ידיהם, את רגליהם, את הריק, את החסר, את העין החסרה, את הרגל הנעלמת, את הדמעות שפסקו מלזרום, את האנחות שקולם נחלש, אנקות שנדמו.

בכל יום "ושבו בנים לגבולם", מביטים בעיניים כלות על העקורים, הפליטים, הגולים בתוך ביתם, על היהודים הנודדים מחדש בארצם, במולדתם, מהצפון ומהדרום, מותירים בית, עץ, חלום, תקווה, מותירים חיים שלמים, מלאים.

בכל יום המחשבות על הבית שהיה ואיננו טורפות את הדעת, מאפשרות בכל יום לחלום על המיטה, על הפרחים שנבלו בגינה, על פרוסת לחם עם מעט ריבה אדומה. בכל יום חוזרים אל הבית ונותרים כאורחים נוטים ללון במחוזות אחרים.

בכל יום "בן אדם, עלה למעלה עלה, כי כוח עז לך, יש לך כנפי רוח", רוחות נפלאות נשבו ומנשבות מהעם הנפלא, רוחות של עוצמה וחוסן, רוחות של אהבה וחמלה, רוחות של גבורה וניצחון, רוח הערבות ההדדית, הרוח היהודית הישראלית, רוח התקווה.

בכל יום יש קצוות סהרוריים, הזויים, מחרחרי מדון וריב מתוכי האומה השלימה המקריבה ומחריבה, הבונה והורסת, האוהבת ושונאת, הבוכה וצוחקת, השלווה וזועקת, המבקשים להשיבנו לימי טרום טבח שבת שמחת תורה.

בכל יום יש הפועלים בשיטתיות לפירוק ה-יחד, לסדוק את המכנה המשותף, להרחיב את השסע, לזרוע פירוד, אומה שלימה בעיצומה של מלחמה, בין הלוויה לניחום אבלים, בין ביקור חולים להתגייסות לשיקום החורבן, בין מחאה למען החטופים לסגירת נתיבי תנועה מרכזיים.

בכל יום המחריבים בתוכנו, המתעקשים להשיבנו לימי השנאה לימים של יד איש באחיו, לימים של נרמול, נרמול השנאה, נרמול הסרבנות, נרמול המעמדות, נרמול אדוני הארץ וחוטבי העצים, נרמול ה-אנחנו והאתם.

בכל יום אני נושא עיניי אל על, מתפלל ומייחל לתיקון הכללי, לתיקון מערכות הביטחון, לתיקון ההנהגה המדינית, לתיקון מערכות המשפט, התקשורת, האקדמיה, הכלכלה, התעשיה, ההרס והחורבן אשר אינם עוצרים לרגע, לתיקון כל מחדליהם הנוראיים של חלקים בחברה, אלו המתעקשים להשיבנו לימים שהובילו אותנו לטבח שבת שמחת תורה.

בכל יום אני עוצם עיניי ומדמיין את הצבא שלנו חף מתופעות זרות האוחזות בדרגותיו, מדמיין את זרועות הביטחון שאינן משרתות נרטיבים פוליטיים, מדמיין את מערכת המשפט המאוזנת, מערכת המשפט של העם, מדמיין את ההנהגה הפוליטית, בעלת שאר רוח, הנהגה של מודל ומופת.

בכל יום אני מתחנן, משווע, מייחל, שנהייה ראויים לכל הקורבנות, הנופלים, הפצועים, לכל האוחזים בלהט הבטן המתהפכת.