"אני מאשים" נגד נשיא המדינה

לפני מאה שנים הקימה התנועה הלאומית הציונית את היכל התבונה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים. בין הנואמים בטקס המרגש בלטו חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המשורר חיים נחמן ביאליק והנציב העליון הרברט סמואל.

שבעת אלפים יהודים מהעולם כולו ובהם הוגי דעות, אנשי רוח, רבנים וראשי הציבור היהודי בעולם, הגיעו להשתתף במעמד המרומם ומלא ההוד, מעמד הנחת לבנה נוספת בדרך לתחיית ותקומת העם היהודי השב לביתו, למכורתו, למולדתו.

100 שנים חלפו מאז יום הקמת האוניברסיטה, 100 שנים בהם עם נוצר וארץ קמה, 100 שנים של פריחת מדינה יהודית דמוקרטית הנלחמת על עצם זכות קיומה, מלחמת התקומה, מלחמת הקוממיות שטרם תמה.

100 שנים חלפו מאז הנאומים חוצבי הלהבות, נאומי משק כנפי ההיסטוריה. באוניברסיטה העברית נושבות רוחות אחרות, רוחות פוסט ציונות, רוחות רדיקליזם של שמאל קיצוני, רוחות של מחוללי מדינת כל אזרחיה, רוחות של הפרוגרס המשתלט על האוניברסיטה, רוחות של מלחמת עולם נגד הקונצנזוס היהודי-ישראלי.

עשרות מרצים, נושאי משרות בכירות ותפקידי מפתח באוניברסיטה העברית, יצאו חוצץ נגד ההצעה להעניק לנשיא המדינה תואר ד"ר לשם כבוד לרגל חג המאה לאוניברסיטה.

חטאו הנורא והאיום של נשיא המדינה, איש שמאל הידוע בדעותיו היוניות, איש מפלגת העבודה ותומך נלהב של תפיסת "שתי מדינות לשני עמים", אשר העניק אות הוקרה לארגון השמאל הקיצוני מעודד הסרבנות, הוא אי-הצטרפותו למעודדי הסרבנות, אי-הצטרפותו לדרישה להוציא ראש ממשלה לנבצרות, אי-יציאתו של הנשיא עם דגל ישראל ביד ימין, פחית דלק וצמיג שחור ביד שמאל, להבערה במרכז כבישים מרכזיים.

לו אני נשיא המדינה, הייתי מסרב ולא בנימוס לקבל אות כבוד ותואר כבוד מהאוניברסיטה העברית, הייתי מציב קו אדום, מציב גבול למרצים, חובבי הפגיעה בדמוקרטיה ופגיעה בחוסן הלאומי, פגיעה במדינת ישראל. הייתי ניצב גאה וזקוף ומבהיר כי כל זמן שזהו פרצופה של האוניברסיטה, בל יהי חלקם עימם.

החבורה מחרחרת השנאה ומעודדת המחלוקת, החבורה הפוסט ציונית, הרדיקלית, זורעת הכאוס ומעמיקת התהום בין חלקי החברה בישראל, החבורה המתנגדת להעניק לנשיא את התואר, תתכבד בקלונם, תתכבד בחרפתם, תתכבד בביזיונה של האוניברסיטה. 425 אנשי סגל משתמשים בק"ן טעמים כדי לא להעניק לנשיא המדינה את התואר.

החבורה הזו מאשימה את הנשיא כי לא פעל למען שחרור החטופים, לא פעל לעצור את המלחמה, לא פעל לעצור את "ההפיכה המשטרית" ולא פעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית. משום מה שכחו במתכוון את חוק השוויון בנטל.

שיא האיוולת מתמצית במשפטים הבאים, עליהם חתומים, אוי לחרפה, 425 מרצות ומרצים הממומנים על-ידי המדינה הנוראה והאיומה: "הנשיא הרצוג לא "הגדיל לעשות" להצלת המדינה מהאיום הקיומי, שנשקף לה מבית. תיתכן עמדה שאין זה מתפקידו לעשות דבר בעניין. משמעות הדבר, שהנשיא הרצוג פשוט מילא את תפקידו חסר ההשפעה, דבר שאין בו כדי להצדיק את הכתרתו בתואר.

תיתכן עמדה שעל הנשיא מוטל להתעלות על גודל השעה, להיות נכון לשלם מחיר אישי, ובכלל זה לאיים בהתפטרות לאור מחדלה של הממשלה להביא לסיום המלחמה לשם שחרור החטופים, ולהקים ועדת חקירה ממלכתית. משמעותה של עמדה זו שהנשיא הרצוג איננו ראוי להוקרה אלא לביקורת." [אור קשתי - הארץ, 5 דצמבר 2024].