עדות נתניהו - היום השני

1. יש אצל בנימין נתניהו שילוב קיצוני בין גאונות ליסודיות, שבא לידי ביטוי ביום השני לעדותו בבית המשפט המחוזי בשליטה המטורפת שלו בחומר, בהחלטות שקיבל ובתפיסות בהן הוא אוחז לגבי אייטם חם מאוד בתיק ארבעת אלפים, "מבנה שוק התקשורת". אפשר היה לסלוח לנתניהו בימים אלה על הסברים לאקוניים, חפיפניקים, בזמן מלחמה. אך קיבלנו הרצאה מטורפת על ריכוזיות המידע והבעיות הגלומות במטמורפוזה שעברה העיתונות הישראלית מגוף מדווח לגוף מוטה פוליטית, אכזרי, אלים ונקמני, אנטי ימני באופן מוצהר המחלל את כללי האתיקה המקובלים.

2. באופן אישי ממש מעצבן אותי שראש ממשלה נדרש לשתף בעניינים אינטימיים כמו האם אשתו חברה של גברת אלוביץ' וכמה פעמים שוחחו בטלפון כולל רישומי קשר מודפסים. מישהו היה מעלה בדעתו ששמעון פרס יעמוד לדין ויחשוף בדין מה אכל, עם מי שתה ולמי טילפנה סוניה באוגוסט 92'?

אופי האישומים נועד לצייר את נתניהו כאדם נהנתן, שעה שראש הממשלה מעיד שהוא עובד 17 שעות ביממה למען המדינה בשכר של סמנכ"ל בחברה עם מאה עובדים. הזילות והכניסה לוורידים לאורך התיק הן הניסיון העקבי להשמדת ערך ודה-לגיטימציה למנהיג שהוא עילוי, לא פחות. בליל 7 באוקטובר, דרג צבאי לא מצלצל אליו בגלל אותה הסתה פושעת ושלילת לגיטימיות. ואותה הסתה מעוורת גורמת לכתבת בשם יולן כהן להשתולל בצרחות במסיבת עיתונאים כאשר היא ננזפת על שידור שאלת פייק המצערת לחינם משפחות חטופים. נתניהו נתן לזה סלוגן מושלם: "הכל עובר חביבי, כדי להוריד את ביבי".

2. בדיון ביום השני בלט הדימיון בין יחסי אלוביץ' ואתר וואלה בזמנו, למתרחש היום בערוץ 13. נחשף לא פעם כי בעלי ערוץ אינם יכולים להשפיע על תכניו מול שדרנים מוסתים שרובם המוחלט מגוש השמאל. אצל אלוביץ' זה התגלגל למשפט (זכורה לשמצה עדותו של אילן ישועה). אצל לן בלווטניק מערוץ 13 זה הגיע לכישלון במינוי המנכ"לית יוליה ברקוביץ', צלילה ברייטינג ובריחה של כוכבים למתחרים.

שימו לב לכך שלכלי התקשורת לא ממש אכפת מאובדן צופים גם כשהדימום עקבי ומסוכן לחיי הערוץ. הם עסוקים בהחזקת קו מערכת איתן ומתגלים כאגרוף קמוץ שגובר על דרישה לאיזון אפילו כשהדרישה באה מבעל השליטה. מה שמוביל אותי למסקנה כי אין בישראל ערוצים מסחריים: ערוץ המוותר מראש על קהל צופים ענק, מפסיד מיידית מיליונים מאותה חד-צדדיות, וזה כבר אומר הכל. איזה תקשורת ואיזה מסחרית. תעמולה פוליטית בז'קט. אנחנו צופים במחסן של כאילו.

3. והיו גם אנקדוטות. בשעה 16:40 קיבל רה"מ פתק ויצא להתייעצות ביטחונית. מוקדם יותר תועד פתק שנתניהו קרא להרף רגע ולא יצא. המעקב המדוקדק אחר תנועותיו של ראש הממשלה מזכיר לי שאמש כתבה הפרשנית דפנה ליאל משהו בנוסח "עצירות בנושא הביטחוני יפריעו לרגעי מפתח במשפט". מדובר באמירה בלתי נתפסת מפי פרשנית פוליטית די מנוסה. בפרספקטיבה של ליאל, המפעל הציוני צריך לשרת את משפט נתניהו ולא את ביטחון המדינה. קראתי את דבריה ונשארתי נטולת מילים. יש כאן שופרות פוליטיים שאינם מבינים עד כמה קשה ודרמטית זירת המלחמה. אפילו רק בהיבט האנושי, את החיילים בלבנון ובעזה ואת הוריהם המודאגים בבית מעניין מילצ'ן או חיזבאללה וחמאס?!

4. חשיבות משפט האלפים כטסט לחוזק הדמוקרטיה בישראל נובעת מהמחירים שמשלם הציבור. אין להתעלם מהעובדה שמשפט נתניהו היה כר להסתה מופרזת שהובילה לחמש מערכות בחירות, ביטול כללי המשחק הישנים, איום משמאל במלחמת אזרחים, הצעה לרפורמה, מרד בצבא, ועד לירי אש חיה מפצצות תאורה בכינון ישיר על בית משפחת נתניהו בקיסריה.

צריך לקוות ששלושת שופטי נתניהו יהיו יסודיים לא פחות מהנאשם מספר אחד ויסכימו לשלם בעצמם מחירים על פסק דין שהוא אמת; אנו חיים בתקופה אפלה בה מתנהלים בישראל משפטים פוליטיים על סיגרים (תיק אלף), הדלפה (פרשת פלדשטיין), דיבה (אלפי תביעות נגד אזרחים נורמטיבים), הסתה (תיק מיכאל בן ארי), אונס נוח'בה שידוע כלהד"ם מובהק (תיק שדה תימן), פרסום מידע מגוגל (תיק ציפורי-וייס) ועוד. פסק דין רלוונטי להעדר הראיות בתיק, יסתום את הגולל על תרבות ההפללה ויציל את המערכת מהתרסקות ואובדן מוחלט של אמון הציבור.