בימים ההם בזמן הזה

בימים ההם שונאי היהודים ביקשו להרוג, לאבד, להשמיד את הגוף ואת הרוח, ביקשו לעקור את הרוח היהודית, גזרו גזרות וטבחו ביהודים. בימים ההם ניעורה רוח גבורת העם החלש, הנרדף, חסר הבית, רוח העם הנאחז באמונתו, בוטח באלוהיו, דבק בערכיו.

בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה ושליחיו מצילים אותנו מידם, משפט הנקרא בחג בפסח אך כוחו יפה לכל השנה, בימים ההם ובזמן הזה. חנוכה תשפ"ה, בזמן הזה. לא עוד עם עבדים מְזֵה רעב, לא עוד גולים חסרי בית, נעדרי מולדת, לא עוד מוכים באין מגן, לא עוד מובסים, מושפלים, מתחננים על חייהם.

חנוכה תשפ"ד. לשעות אחדות כיסה החושך את עולמם של יהודים, חזר העם היהודי אל הגלות הנוראה, אל היותו עם חסר מגן, אל היותו מוכה חבול, מושפל, מובס, חזר הדם היהודי להיות הפקר. חנוכה תשפ"ה - העם היהודי פשט את גלימת האבל והיגון, ההשפלה והכלימה, גלימת הגלות לרגע, כיבה את קולות הייאוש והחרדה, קולות הפחד והאימה.

העם היהודי לבש את גלימת השריון והרוח ויצא להשיב כבוד ישראל. הדליק בעוז את קולות התקווה, האמונה, העוז והרוח, קולות אריות האומה. בימים ההם בזמן הזה, כאז כן היום הרוח היהודית ניצחה, הביסה, הכריעה, בכתה על נופליה, הצדיעה לחלליה, חיבקה את פצועיה, התפללה לשוב חטופיה, הדליקה אורות בדרום, בצפון, בלב הארץ, בלב היהודי הפועם המתעורר מחדש.

חנוכה תשפ"ה. בימים ההם בזמן הזה, מדינה שלימה מאירה את לילותיה, מאירה את מחשכיה, מאירה את מכאוביה, מאירה את ייסוריה, מאירה את רוח העם, מאירה את גיבוריה. אז היו שונאים, כהיום, אז היו מבקשי נפשנו, כהיום, אז היו גיבורים, כהיום, אז היו מתייוונים, כהיום, אז הייתה הרוח היהודית שניצחה, כהיום, אז הארנו את העולם אורות החיים, כהיום.

חנוכה התשפ"ה הוא חג של מעשים גדולים וניסים עצומים, למרות זאת קשה, עד מאוד, לברך גם השנה, אלה את אלה, בברכת החג המסורתית, "חנוכה שמח". עד ששמעתי את בקשות ההורים השכולים, בקול חנוק מכאב ומגאווה: "הדליקו בגאון את החנוכייה, חנוכיית הדורות של עם הנצח, תזכרו את גיבורי האומה".

עד ששמעתי את בקשות בני משפחות החטופות והחטופים, אשר אהוביהם נמצאים בחושך גדול באפילה נוראה, המבקשים מבעד למסך הדמעות: "הדלקו אורות, גרשו בעזרתם את החושך, ביחד, נייחל למעשים וניסים, לישועות לאחים הנתונים בצרה ובשבייה." עד ששמעתי את בקשות הפצועים בגוף ובנפש, הממלאים את מחלקות השיקום, מזמינים את עם ישראל להדליק עימם נרות חנוכה ושרים, "מי ימלל גבורות ישראל". עד ששמעתי את בקשות הגולים בתוך עמם, השבים לבנות מחדש בתיהם, את הקהילות החרבות, לטעת עץ ולהדליק שוב חנוכיות בבתים המתחדשים: "על הנחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

בימים ההם בזמן הזה, בכל ערב אנו שרים לאחר הדלקת הנרות, "הנרות הללו קודש הם", הגיבורים שלנו קודש הם, "יוונים נקבצו עליי אזי בימי חשמנים", חמאס וחיזבאללה, אירן ותימן, סוריה ויהודה ושומרון, עירק, נקבצו עלינו, "פרצו חומות מגדליי", אחרי האסון הנורא "נעשה נס לשושנים". הנר של עם הנצח, העם היהודי, ימשיך להאיר את הנשמות בעולם כולו, "סורה חושך הלאה אור".

למרות הכל ואף על-פי, "חנוכה שמח". אורות החנוכייה יאירו את הדרך בה ישובו החטופות והחטופים, חנוכה שמח. אחתום מאמר זה בתפילה משורותיו הנפלאות של המשורר מנשה רבינא בשירו, "מי ימלל". "בימינו כל עם ישראל, יתאחד, יקום ויגאל".