מציאות בלתי נתפסת

יום השואה הבינלאומי הוא הרבה מעבר לתאריך - הוא תזכורת כואבת לזוועות העבר ולמציאות הכואבת שבה שורדי השואה בישראל מוצאים עצמם גם כיום. הם שרדו את זוועות השואה, בנו חיים חדשים ואף נלחמו למען הקמת המדינה, אך בבוקר שבעה באוקטובר חרבות המלחמה פילחו את חייהם פעם נוספת, והשאירו אותם חסרי מגן מול אימה שאמורה הייתה להישאר נחלת העבר.

רוזה שוצקי, בת 88 משדרות, ששרדה את השואה כילדה ברוסיה, הייתה בבוקר שבעה באוקטובר לבדה בביתה. בראיון ל-ynet סיפרה: "סיפורים ששמעתי על מה שהיה פה הזכירו לי סיפורים ממלחמת העולם השנייה. לא חשבתי שדברים כאלה יכולים לקרות בארץ שלנו". התחושות הקשות אינן ייחודיות לה: עבור רבים משורדי השואה, אירועי שבעה באוקטובר היו טריגר כואב לזיכרונות העבר הקשים.

לפי נתוני משרד הרווחה והביטחון החברתי, חיים כיום בישראל 123,715 שורדי שואה, רובם בני למעלה מ-87, וחלקם הגדול נאלץ להתמודד עם עוני ובדידות. למעלה מ-13,000 מהם הלכו לעולמם רק בשנה החולפת. כ-2,500 מהם חוו ישירות את מאורעות שבעה באוקטובר - חלקם איבדו את ביתם, אחרים את יקיריהם, ומספר מצמרר של 86 שורדים כבר אינם עימנו מאז פרוץ המלחמה.

אירועי שבעה באוקטובר הביאו לאסונות אישיים גם בקרב שורדי השואה. משה ריידלר ז"ל, שורד השואה מרומניה, נרצח באכזריות בביתו בקיבוץ חולית. שלמה מנצור מקיבוץ כיסופים, ששרד את פרעות הפרהוד בעירק, הוא החטוף המבוגר ביותר שנמצא בשבי חמאס.

גם במישור הסוציאלי מצביעה הקרן לרווחת נפגעי השואה על מציאות מדאיגה: כמעט שני שלישים מהשורדים דיווחו על ירידה באיכות חייהם מאז פרוץ המלחמה, וכ-30,000 מתוכם חיים בעוני ונאלצים להסתמך על השלמת הכנסה. בנוסף, 46% מהשורדים מתמודדים עם מחסור במרחבים מוגנים, ו-35.8% מהם חיים בגפם, מה שמגביר את תחושת הבדידות והפגיעות.

מאז פרוץ המלחמה, הרשות לזכויות ניצולי שואה פעלה ליצירת קשר אישי עם כל שורדי השואה בעוטף עזה וביישובים נוספים בצפון ובדרום. סופקו מטעמה חבילות מזון ותרופות לשורדים שנותרו באזורי עימות, ובוצעו שיחות עם אלפי השורדים שפונו למלונות ולבתי קרובים. נתוני הרשות מלמדים כי 93 שורדים בחרו להישאר בעוטף עזה, לרוב ללא עורף משפחתי וללא אספקה סדירה של מוצרים חיוניים. כ-190 פונו למלונות ברחבי הארץ, חלקם ללא תמיכה משפחתית קרובה. לצד המענה לצרכים חומריים, פעלה הרשות להפגת בדידותם של השורדים באמצעות תוכניות טיפוליות וביקורי עובדים סוציאליים, וכן בשיתוף פעולה עם רשויות מקומיות ועמותות סיוע.

במכתבו הפתוח של יוסף אפרת, שורד שואה בן מאה, לחיילי צה"ל הוא כותב: "ההתקפה הברברית של ארגון הטרור חמאס... מזכירה לי את העבר הנורא... אבל היום, בארץ היפה שלנו, אנחנו לא חסרי אונים. לא ולא. יש לנו עם חזק ובריא, את צה"ל, אחד מהצבאות החזקים בעולם" (וואלה חדשות).

אחריותנו כלפי שורדי השואה, דור שהולך ומתמעט לנגד עיננו, היא חובה מוסרית ראשונה במעלה. עלינו לפעול ללא הרף כדי להבטיח את רווחתם, לשמר את סיפוריהם ולהדגיש את תרומתם המכרעת להקמת המדינה ולבניית החברה הישראלית. מתוך ניסיוני כבוגרת מגמת 'משואה לתקומה' בבית הספר, שעסקה בלימודי השואה בדרכים חווייתיות וערכיות, התחזקה בי המחויבות האישית לתמוך בשורדי השואה ולפעול למענם.

גם כיום, כסטודנטית לעבודה סוציאלית, אני מרגישה עד כמה חשוב להמשיך לפעול לקידום רווחתם של השורדים ולהבטיח שסיפוריהם ימשיכו להדהד בלב הדורות הבאים. בנוסף להנצחת זכרם של אלו שאינם עוד, מוטלת עלינו החובה להעניק תמיכה מלאה לשורדים שעדיין איתנו - כדי שהעבר לעולם לא יחזור, וכדי שידעו שהם לעולם לא יישכחו.