בסימן יום האישה - מהדרה להאדרה

מדי שנה אני תוהה לגבי ציון יום האישה הבינלאומי שכן עצם העניין מדגיש ומקבע את הסטיגמה של מגזר הנשים כ"נחות" ו"חלש" יותר לכאורה. עם זאת, נכון להעלות את חוסר השוויון על סדר היום בכל ימות השנה ולפעול למיגור תופעת האפליה וההדרה הכל כך לא צודקת על-מנת להביא לאיזון בריא ונכון בישראל ובעולם החופשי.

מבחינות רבות ייצוג הנשים בישראל מזכיר הרבה יותר מדינות עולם שלישי מאשר מדינות מערביות נאורות וזה תקף למגזר הציבורי והעסקי כאחד. מצער לגלות כי גם בשנת 2025 ככל שעולים בסולם מקבלי ההחלטות בתפקידים בכירים ועמדות מפתח בכלל המגזרים, מספרן רק הולך פוחת משנה לשנה.

דווקא יום האישה הבינלאומי שנחוג בכל רחבי העולם מחייב את כולנו, קל וחומר נשים ישראליות המהוות על-פי הסטטיסטיקה יותר מ-50 אחוזים מכלל האוכלוסייה, לחשוב כיצד לחולל את השינוי המתבקש במעמד האישה ובהזדמנות שווה כיאה למדינה דמוקרטית, בייחוד כשיותר ויותר נשים כיום אקדמאיות ובעלות קריירה במקצועות חופשיים.

אפתח בכך שהיסטורית שוויון נשים בפוליטיקה, במשרות ציבוריות ובכלל, אינה מובנת מאליה. בארצות הברית, למשל, קיבלו הנשים זכות בחירה רק ב-1920, 144 שנה לאחר עצמאות המדינה החזקה בעולם, ובשוויץ רק בשנות ה-70 של המאה הקודמת.

מדינת ישראל דווקא הייתה אחת הבודדות במאה ה-20 שבראשה עמדה ראשת ממשלה, גולדה מאיר, כשבעבר הלא רחוק כיהנה אישה, ציפי לבני, כשרת חוץ. גם מספר חברות הכנסת עלה בהתמדה והגיע לכדי 43, כלומר יותר משליש, במהלך הכנסת הקודמת.

אולם כיום המצב שונה לחלוטין: לעומת מדינות סקנדינביה שם ייצוג הנשים בממשלה ובפרלמנט נושק ל-50 אחוזים, ביתר מדינות אירופה אחוז הנשים נע בין 30 ל-40 אחוזים וכך גם בארצות הברית ובקנדה. אצלנו לעומתן צנח מספר חברות הכנסת מ-43 בכנסת הקודמת ל-30 בכנסת הנוכחית, כלומר 25 אחוזים בלבד. יתרה מכך, אם בממשלה הקודמת כיהנו שמונה שרות, הרי שבממשלה הנוכחית, למרות הגידול במספר השרים ל-30, צנח מספר השרות לחמש בלבד, כלומר 16 אחוזים, כשמתוכן רק שרה אחת, שרת התחבורה, נחשבת לשרה בכירה וחברת קבינט.

המצב בחברות הממשלתיות חמור עוד יותר. אם בעבר הלא רחוק כיהנו לפחות שלוש נשים כמנכ"ליות בחברות ממשלתיות, הרי שכיום מכהנות בחברות אלה אפס נשים! מתוך 30 חברות. בשלטון המקומי מצב הנשים לא פחות גרוע. כך למשל, בבחירות האחרונות שהיו ל-242 עיריות ומועצות מקומיות ואזוריות, רק 15 נשים מתוכן נבחרו, שזה כשישה אחוזים, גם כן אחוז נמוך בהרבה לעומת מדינות אירופה וצפון אמריקה.

במגזר הפרטי גם כן המצב נראה עגום למדי. דוח הרשות לחדשנות פרסם נתונים לפיהם מספר הנשים המועסקות בענף ההייטק עלה בעשור האחרון ב-65 אחוזים לכ-130 אלף, אלא שהן תופסות רק כשליש מהמשרות, כלומר למעשה לא עוברות את מחסום ה-33 אחוזים ושיעורן הולך ויורד דרסטית ככל שדרג המשרה עולה: כך למשל, נשים מהוות רק 17.6 אחוזים מהדרג הניהולי בחברות פרטיות וכ-4.3 אחוזים מההון שגויס מגיע לסטארט-אפים שמנוהלים על-ידי נשים.

בנוסף, בחברות ציבוריות אחוז הנשים עומד על 24.3 אחוזים. ואם נגיע לנשים המכהנות כיו"ר דירקטוריונים ומנכ"ליות בחברות אלה, הרי שכאן מדובר בירידה של ממש! רק 5.6 אחוזים מכהנות במועצות מנהלים, זאת לעומת כ-15 אחוזים בשנת 2018 ואחוז המנכ"ליות צנח אף הוא ל-3.5 אחוזים.

אדגיש כי נתונים אלה, במיוחד בשירות הציבורי, מנוגדים להחלטה להעניק בתפקידי אמון הפטורים ממכרזים אפליה מתקנת לנשים. מסתבר שלא רק שלא הייתה בשנים האחרונות אפליה מתקנת, יתרה מזה, הגברים פעלו על-פי המסורת של "חבר מביא חבר" ודאגו לכך שישלטו וימלאו תפקידים בכירים וללא כל עוררין.

כאישה המוקפת בחברות טובות שהן נשים חזקות ומופלאות כל אחת בתחומה, אני פונה לנשים מהמגזר הציבורי והעסקי ובמיוחד לאלו הנמצאות בתפקידים בכירים לעודד ולקדם ביתר שאת העסקה של נשים ולחנך לשוויון הזדמנויות אמיתי כבר מגיל הגן ובית הספר, שכן יש בכוחן ובמוחן ל"ספק את הסחורה" בצורה המיטבית ביותר, מתוך מקצועיות, כישרון, אמביציה, קבלת החלטות, יכולת תמרון, משא-ומתן והכלה וכל זאת עם הרבה פחות אגו...

שומה על כולנו, גברים ונשים כאחד ביום סימלי זה של ה-8 במרץ שלא לתת למגמה זו של אפליה והדרת נשים להמשך אם אכן פנינו להיות חברה מערבית, שוויונית, צודקת ונאורה ללא הבדל דת, גזע ומין!