אותה גברת באותה אדרת

"לא ברור מהיכן שאבה הוועדה את סמכותה להמליץ על עונשים כלפי אנשי פוליטיקה. מקובל שהציבור הוא השופט והמכריע לגבי גורלם הפוליטי של נבחריו, ולא ועדות חקירה. ועדה כמו זו מוסמכת להצביע על ליקויים ומשגים ואולי אף לקבוע אחריות, אך ודאי שאין זה מתפקידה להמליץ על פיטורי שר בממשלה. באותה מידה יכולה מחר ועדת-חקירה להמליץ על התפטרות הממשלה כולה! אין בין השניים כל הבדל מלבד כמות השרים. העקרון הוא אותו עקרון. עצם העובדה, שהוועדה אמרה בקשר לראש הממשלה ושר החוץ, שניתן 'להסתפק' בקביעת אחריותם מבלי להמליץ המלצות לגביהם, מעידה עד היכן הייתה הוועדה מוכנה להגיע. במדינה דמוקרטית אין זה עניינה של ועדה המורכבת משני שופטים עליונים ואלוף במילואים להחליט עבור העם מי יהיו מנהיגיו".

הדברים הנ"ל נכתבו על-ידִי לא היום אלא לפני 42 שנה. הם לקוחים מתוך מאמר שכתבתי על דוח ועדת כַּהַן ("גם שופטים יכולים לטעות", מעריב, 3.4.1983), שהוקמה בעקבות טבח סברה ושתילה. במאמר, הצבעתי על שורה של ליקויים בדוח, שאחד מהם היה אותו מהלך אנטי-דמוקרטי של הוועדה - ההמלצה לפטר את שר הביטחון דאז אריאל שרון וה"הסתפקות" בקביעת אחריותם של ראש הממשלה מנחם בגין ושר החוץ משה שמיר. ומי הוא שכתב את דוח הוועדה? למי שלא ניחש עדיין - אהרן ברק כמובן.

מאז ועד היום הדרך היא זהה - דרך של חדירת הרשות השופטת לתחומים שאינם מעניינה על-פי כל אמת מידה דמוקרטית, לפחות מאז שנוסדו הדמוקרטיות. ההבדל בין אז להיום הוא מידת הכוח האנטי-דמוקרטי שהרשות השופטת הישראלית צברה לעצמה בניצוחו רב-השנים של השופט ברק, שמאפשרת לה כיום לקבוע בפועל כיצד יתנהלו חייו הפוליטיים של העם הריבון.

ועדת כַּהַן לא הסתפקה כמובן רק בענישת פוליטיקאים, אלא גם הענישה קציני צבא. אומנם היא החליטה שלא להדיח בפועל את הרמטכ"ל דאז רפאל איתן, אבל ציינה במפורש שאלמלא עמד לפני סיום כהונתו, היא הייתה ממליצה על הדחתו. זה בדומה להדחתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר לאחר מלחמת יום-הכיפורים בעקבות המלצותיה של ועדת אגרנט - הדחה שגם אותה ביקרתי במאמרי הנ"ל.

יש טעם רב בהקמת ועדות חקירה, בתנאי שהן ועדות חקירה ולא משמשות כמעין בתי-משפט. אלא מה? כאשר בראש ההרכב של הוועדות הללו עומדים שופטים, שעבודתם היומיומית כרוכה בפסיקה והרשעה, אז ברירת המחדל שלהם, כך מסתבר, היא להתרכז במציאת "אשמים" לכשלים ו"הענשתם". הצרה היא שבעשותן כן, הוועדות אינן משיגות כמעט דבר. שכן כל בעל תפקיד יכול לטעות - יהא זה רופא או חייל, מהנדס או שופט. ועדת חקירה נועדה לזהות כשלים מערכתיים, והריפוי של המערכות אינו יכול להתמקד בעריפת ראשים, כלומר בקביעת אשמתם ובענישתם של אנשים ספציפיים. הרי בפעם הבאה יהא זה מישהו אחר שיטעה! תמיד יהיה מי שיטעה!

הדרך לתיקון יכולה וצריכה לבוא במציאת דרכים מערכתיות שיהיו מסוגלות למנוע את טעויות היחיד או קבוצת יחידים. וכשכבר מחליטים שמישהו מסוים טעה ומסבירים במה שגה, אין זה תפקידה של ועדה להחליט מה עושים עימו. זהו תפקידה של המערכת המקצועית הממונה על אותו אדם. היא זו שעליה להחליט מהם הצעדים המתבקשים - בין אם הדחה, העברה לתפקיד אחר, או לפעמים דווקא השארה של האיש באותו תפקיד ממש, אם להערכתה הדבר יביא לתוצאה חיובית בעתיד.

ב-7 באוקטובר, כמו במלחמת יום הכיפורים, המחדלים נבעו בראש וראשונה מדפוס מחשבה לקוי ואחיד שהתקבע אצל הדרגים השונים. הקיבעון היה כל-כך חזק, עד שהוא לא איפשר לשום מידע סותר להבקיע דרכו. הבעיה היא שמדובר בתופעה אנושית שמאפיינת כמעט כל גוף גדול, ואין זה משנה אם הגוף מורכב מקצינים, ממדענים, או מפרקליטים. ובכן, כיצד מונעים השתלטות של הלך מחשבה מוטעה בגופי הביטחון שלנו ובכך מנסים למנוע את הקטסטרופה הבאה? אין דרך אחרת אלא ליצור מנגנונים מבניים טובים, שתפקידם יהיה לקרוא תיגר על הלך מחשבה שגוי שהתקבע.

האם לְשופטים, בעלי תואר במשפטים, יש ההכשרה המתאימה למציאת הפתרונות הללו? ודאי שלא. לכך דרושים אנשי מקצוע מנוסים ומוכשרים שבקיאים בחומר ומתמצאים בהתנהלותן של המערכות הנחקרות, ומשום כך יכולים להוות ועדת חקירה אמיתית, כזו שתוכל להמליץ על השינויים הנדרשים בתוך אותן מערכות. ובאשר לעתידם של נציגי העם? ההחלטה על גורלם מוטלת, כמו תמיד, על העם, לאחר שישמע ויבחן את הדברים - כפי שהוא עושה כל כמה שנים על-פי העקרון הדמוקרטי הבסיסי ביותר. כך צריך להיות היום, כמו גם לפני ארבעה עשורים.