בלי משא, בלי מתן

אני מצדיע להוריו של מתן אנגרסט בכלל ולאימו, ענת, בפרט. על האיפוק ההרואי, על היכולת לא להחצין את הכאב הנורא שאין לשאתו. את האופן שבו היא מתרגמת את זעקתה הנואשת למילים סדורות. מזה זמן, בהופעותיה התכופות בתקשורת, היא חוזרת ואומרת שמתן בסכנה. ביום שני היא אמרה שהציבור חייב לראות מראות קשים. היא צודקת. בצהרי היום היא הודיעה, כי בערב יתפרסם קטע נוסף, שבו רואים את הלינץ' שבוצע בבנה.

ענת מקווה כי אולי קטע זה יזעזע כפי שלא זעזעו קטעים קודמים. אני חושש וחושב שהיא תתבדה ותתאכזב לא משום שהקטע הזה לא יעורר זעזוע. אני בטוח שהוא יקרע גם את שארית הבשר מליבו שטרם קרעו המראות המזוויעים, של מתן ושל אחרים. גם המזועזעים משכבר (כולנו) ודאי נזדעזע ביתר שאת. לא אנחנו הבעיה. לא אנחנו המכשול. רוב ברור, מובהק, של הציבור בעד עסקה שתאפשר את שחרור כל החטופים, החיים והמתים, בפעימה אחת. עכשיו. עכשיו. עכשיו.

אני לא יודע אם הסרטון הזה "יזיז" משהו לראש הממשלה, שהוא היחיד שיכול לאפשר את שחרורו של מתן משבי החמאס. עד היום הוא לא רוצה. עובדה. מבחן התוצאה מוכיח בעיקר חוסר רצון, ספק אם גם חוסר יכולת. בימים אלה מתכהה עוד יותר העננה הכהה המרחפת מעל ראשי האחרונים שטרם איבדו תקווה. אין משא-ומתן. אין משא. אין מתן. הכל שרוי בעמימות, בערפל, אולי כדי לכסות את ערוות אי-עשיית דבר.

מתן אנגרסט נחטף במשמרת המופקרת של ראש הממשלה בנימין נתניהו. עליו להפסיק להמשיך להפקירו. עליו לשחררו, יחד עם עוד תשעה-עשר החטופים החיים לאלתר.
לא, ענת יקרה. גם זעזוע חריף ועמוק וחזק יותר של המוני בית ישראל, אשר יצפו במתן היקר, בבת עינך, ציפור נפשך, מעונה, שבור, רצוץ, נואש, לא יזעזע את ראש הממשלה, לא יניע אותו לעשות מעשה שטרם עשה.

לאנשים שאינם מאמינים בניסים קשה יותר להיוותר בעלי תקווה בימים אלה. ובכל זאת, לפני הזעזוע ואחריו, אני מוכן להתחיל להאמין, בניגוד לכל מה שחונכתי עליו, בניסים. אם יש אלוהים ואם הוא שומע תפילות, ככל שהוא אחראי על ניסים וישועות, הוא לא יכול להיוותר אדיש ולהמשיך לצאת פטור בלא כלום. לא כל עוד מתן וחבריו לשבי שבויים במנהרות התופת של חמאס. בהינתן רפיסותו הנוראה של ראש הממשלה, חובת ההוכחה עוברת אליו. רות. עבור.