מהמילואים לשגרה - ובחזרה לקרב

סיימתי עוד סבב מילואים, אלה הם חיי מאז התחילה המלחמה. בזמן שארה"ב תקפה באירן, מצאתי את עצמי בפשיטה רגלית על דהיישה. "כוחות משולבים". יומיים לאחר מכן שוב אזרח.

זו מציאות מטורפת שאליה נקלענו כולנו. אצלי, אחרי תקופה בפוליטיקה עם חליפות, לחזור לבוץ ולאבק, לחזור לפקד על חיילים ולהוביל בשדה הקרב היה הדבר הכי מועיל שיכולתי לעשות.

איבדנו אמון - אבל לא את היכולת לפעול

בשמחת תורה 2023 הייתי משוכנע שהמדינה, הממשלה, הצבא, יודעים מה שהם עושים. שמישהו יקבל אחריות, יישא נאום מכונן לאומה, שאיזה מפקד יארגן כוחות עתודה שהמתינו אי-שם. הייתי בטוח שיבואו ויגידו לי ולחבריי שקפצו מבתיהם (על-פי החלטתם), שלא צריך אותם. זה לא קרה. הכל קרס. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ולא היה אף אחד חוץ מהמילואימניקים ומהאזרחים שסיכנו את חייהם והצילו את ישראל.

כך, באופן דומה, אני רואה עכשיו את המערכת הפוליטית-אזרחית. אם נחכה שמשהו יקרה, זה עלול להיות מאוחר מדי. צריך לקפוץ מהבית ולעשות משהו.

מהם היעדים? אנחנו חייבים לאחד את הכוחות הציוניים בישראל על-פי עקרונות, ולא על-פי חרמות.

חייבים להקים ועדת חקירה ולהפיק לקחים. לא יכול להיות שהפחדנות הפוליטית מונעת ממדינה שלמה לחקור איך התרחש המחדל הגדול בתולדותיה.

אנחנו חייבים להגדיל את הצבא דרך שירות לכולם. כל אזרח, גם חרדי וערבי, יצטרך לשרת בצבא או בשירות לאומי.

יש הישגים אדירים במלחמה הזאת, אך הם לא מחפים על מה שמקולקל אצלנו. כדי לייצר ביטחון לשנים חייבים לשבור את הקונספציות. להיות בשטח האויב, בעזה ובלבנון. שיפחדו מאיתנו.

שברנו קונספציה אחת: את הפחדנות של הדרג המדיני לתקוף את האויב כשצריך.

פוליטיקה זה לא משחק - זו שליחות זמנית למען המדינה

בלבנון, בעזה ובאירן - בלית ברירה גילינו שאנחנו יכולים. האויב גילה שישראל היא לא קורי עכביש, להפך.

צריך לשבור את קונספציית הצבא הקטן שלא מצליח לגייס חרדים בגלל תנאים פוליטיים, ובעיקר את הקונספציה שפוליטיקה היא רק משחק. להישאר על הגלגל, ולהעביר את הבעיות הלאה. לא לקבל אחריות לכלום. לעולם לא לומר "טעיתי".

מה שהיה, אסור שיהיה - מערכת פוליטית שתפקידה רק לשמר את עצמה. כדי לשבור את זה צריך לכפות עליה בכוח. לא צריך לשרוד בפוליטיקה - צריך להציל את מדינת ישראל. זו משימה זמנית, לא אישית אלא לאומית.

יש פה כוחות עצומים בעם הזה. ראיתי זאת בכל מקום. אני יודע שהמילואים הם לא העולם כולו, אבל זה בהחלט עולם שכולו טוב. ישראלים מעולים שנלחמים כתף אל כתף, לא משנה אם הם שמאלנים, ימנים, דרוזים או יהודים. הערבות ההדדית במילואים, הנחישות, האחריות האישית ורוח ההתנדבות הן נדירות. אין כאלה אנשים בשום מקום בעולם. לכן אני חושב שהמשימה היא לקחת את הרוח הזאת לכל פינה ומקום. מילואימניקים הם מטאפורה למה שאנחנו צריכים להיות. צריך לעבוד כדי שזה יקרה.