גן החיות של המזרח התיכון

לפעמים אני שואלת את עצמי אם לא התבלבלתי - אולי עליתי בטעות על רכבת לגן חיות, כשחשבתי שאני נוסעת הביתה. כי יש רגעים שהכול כאן מרגיש כמו סיור מודרך במקום שבו החיות לא נעולות מאחורי סורגים. הן מהלכות חופשי. צופות בנו. בוחנות. חלקן שותקות, חלקן שואגות. חלקן מחייכות - ואז פתאום נושכות.

יש אריות בגן הזה, גדולים, מרשימים, שואגים. הם לא באו לנהל דיאלוג, לא באו להסביר - הם באו לכפות. הם לא צריכים סיבה, לא מציעים פשרה, לא מבקשים שותפות, הם רק שואפים לבלוע כל מה שסביבם - לא מתוך רעב אלא כי ככה הם בנויים: או הם - או כלום, לא משנה מאיזה עם אתה, איזו שפה אתה מדבר, או לאיזו דת אתה משתייך, הם לא רואים אותך בכלל. יש רק דרך אחת. דרכם, והיא באה עם שיניים חדות וטורפות. ויש גם את החיות, המשקיפות מרחוק - כמו האו"ם. הן מצייצות, מנסות לגשר, להנמיך להבות. לעיתים, לרגע קט, הן אפילו מצליחות.

אבל במעמקים - בין הצללים - מתפתל נחש. הוא לא דורס, לא שואג. הוא שקט, סבלני, בוחן. מחכה לרגע שהכול ייראה רגוע מדי. הנחש הזה, חשוב להבין, אין לו צבע אחד. הוא מופיע בכל גווני הקשת - לפעמים ירוק, לפעמים אדום, תמיד עטוף במסכה של "צדק". טרור, כידוע, לא לובש מדים. הוא מחליף צורה. אבל התוצאה דומה: הכשה. מהירה, מדויקת, שקטה. לפעמים אפילו בלי שנבין מה היכה בנו. ואז הכל משתתק. הציוץ נמוג והנחש ממשיך, כאילו לא היה שם מעולם.

מעל הכל עפים העורבים. אי-אפשר להתעלם מהם. תמיד שם, בודקים מה נשאר מהשדה אחרי ההפצצה. מפזרים ריח של מתכת שרופה. נדמה שהם יודעים יותר מכולם. אולי גם מדברים בלילות עם עורבים שמעבר להררי החושך. והחוטים שמושכים ברקע? אולי הם שועלים. לא כאלה שרצים לטרוף, אלא כאלה שנעים בין הצללים, מריחים סכנה, מתרחקים ואז חוזרים. חלקם עייפים, חלקם חדורי אמונה, וחלקם פשוט מנסים לא להירמס בין הרגליים של הפילים.

אה, הפילים. הם לא צועקים, הם לא ממהרים - אבל כשמשהו זז, זה זז בגדול. הם נושאים איתם משקל עצום של היסטוריה, של גאווה, של עוצמה שקטה. הם יודעים לחכות. ובינתיים הם דורכים כמו מגף רוסי כבד. האם נמשיך לטפח את האשליה שהפילים הגדולים והחזקים - עם המשקל התרבותי וההיסטורי - לא יגיבו לאט אך בעוצמה, וישברו את האסטרטגיה ארוכת הטווח?

ויש גם נמרים. גמישים, שקטים, מדויקים. אי-אפשר לדעת מתי יופיעו - או מאיזה צד, הם לא שואגים, לא מצייצים, רק מסתכלים ממרחק. לפעמים נותנים תחושה של ריחוק, לפעמים מבקשים קרבה - אבל הכל תמיד מחושב. הנמרים האלה - עם עיניים מלוכסנות ומבט חודר - רואים רחוק, ואולי רחוק מדי. ויש גם תוכים. צבעוניים, רהוטים. חלקם נראים כמו בעלי דוקטורט בחזרה על סיסמאות. מדברים ומדברים, על הסכם, על סיום, על פתרון, על "אחרי החגים".

מדי פעם, מתעוררים הלמורים - אותם יצורים חצי-קופים, חצי-חתולים ממדגסקר, שמאזנים בין גיחוך לחוכמה. נדמה שהם לא מבינים את העולם סביבם, מנסים להביא את השקט שישבור את הרעש. הם לא נלחמים, לא מתריסים - רק מתבוננים, נעים אחרת, ומציעים זווית ראייה חדשה.

אבל קודם כל - לפני הכל - החטופים. אותם בני אדם שמזכירים לנו, בעוצמה כואבת, מה באמת חשוב ואולי, באירוניה היסטורית מרה, דווקא הדמות הכי לא צפויה תביא איתה את התקווה. דונלד טראמפ - כמו קואלה חביבה מיבשת רחוקה - פורץ לישיבת ממשלה עם פטיש ביד וחיוך על הפנים, גרוטסקי? בהחלט, אבל זהו גן החיות של המזרח התיכון.

ואז מה יקרה ביום שאחרי? נוכח כל האמור, קשה שלא לחשוש שמדובר בדפוס חוזר - סיבוב נוסף באותה מערכה מוכרת אבל אולי הגיע הזמן להתפכחות, אולי הפתרון לסכסוכים המורכבים של גן החיות הקרוי "המזרח התיכון" יגיע דווקא ממבט אחר - כזה שנובע מהפוגה רגעית של חוכמה בתוך הכאוס.

מהאנשים שדומים ללמורים שמסמלים את האפשרות ששינוי אמיתי לא יבוא מכוח, אלא מהיכולת לראות אחרת - להביא שקט, הבנה, ואולי אפילו דו-קיום. הגיע הזמן להפסיק לפחד מהשאגה - לא כי היא לא מסוכנת, אלא כי פחד הוא אסטרטגיה גרועה מול טורפים. הגיע הזמן להבין - אנחנו לא חיות. לא נולדנו לזה. לא בנויים לזה. לא רוצים בזה אבל יש לנו משהו שאין לאף אחת מהחיות בגן: מוח. תודעה. בחירה. אנושיות. זה אולי המשאב הכי חזק שיש לנו - לא חיה טורפת, אלא אדם חושב. אנחנו עם יצירתי, לומד, ממציא - לא כי אנחנו חזקים יותר, אלא כי אנחנו יודעים לעצור, להתבונן, להתלבט, ולבסוף - לבחור. זה הזמן לנהוג מתוך אותה תבונה אנושית שהחיות לא מכירות. לא אינסטינקט של הישרדות - אלא אחריות של מי שבונה בית.

והכי חשוב - נזכור שיש חיות שאפשר לאלף - ויש כאלה שאסור להתקרב אליהן בכלל - ואז אולי נוכל סוף-סוף, לא רק לשרוד, אלא לחיות. גן חיות לא יהפוך לגן ילדים, אבל הוא גם לא חייב להיות ג'ונגל, הוא יכול להפוך לבית, בית שיש בו בני אדם - עם ראש, עם לב, ועם אחריות. הבחירה - בידיים שלנו.