סלקציה מכאיבה

איזו בשורה תצא היום מהפגישה בבית הלבן, בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו? האם ה"חגיגה" שדיבר עליה נשיא ארה"ב אכן תתגשם? זו תהיה חגיגה - לנו בראש וראשונה - אם שני המנהיגים יבשרו כי אנו בדרך לעסקה שבה תסתיים המלחמה בעזה וכל החטופים - אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל - ישוחררו בפעימה אחת. בינתיים מדובר על עסקה חלקית, שגם היא נחלקה לפעימות-משנה, להפסקת אש זמנית ולשחרור עשרה מהחטופים החיים ועוד חטופים חללים.

תהיה זו שמחה גדולה לראות חטופים מתאחדים אחרי 20 חודש בשבי הנורא עם בני משפחותיהם. מי יהיו עשרה אלה, מי יהיו האומללים שישארו מאחור - לעת עתה אין אנו יודעים. שמחה מצד אחד, ועצב מצד שני על אלה שימשיכו להינמק במנהרות בלי אופק לשחרורם. סלקציה מכאיבה.

הנה כי כן, ארגון טרור נאצי מוסיף לתעתע בישראל, באמריקה, בעולם החופשי כולו, משחק בכוחניות על גבם של חטופים חפים מכל פשע, ושל המוני נתיניו האומללים, מציב תנאים, מערים מכשולים, מושך זמן. זאת - לאחר שהטריטוריה שהייתה בשליטתו ההדוקה הפכה לעיי חורבות. אלפים מבני עמו נהרגו באשמתו, עשרות מאנשיו מחוסלים מדי יום. גם אחרי כל אלה, ממשיכות שאריותיו המסוממות לפרוט על עצבינו.

איך זה קורה? איך ברברים אלה זוכים לתמיכה בעולם הערבי ול"הבנה" בעולם המערבי? קודם כל בגלל שנאת ישראל, המדינה היהודית, והאנטישמיות שהרימה ראש. למה לחמאס לא להקשיח ראש כאשר מדינות "נאורות" כמו ספרד, נורווגיה, אירלנד, איסלנד וסלובניה מחרימות את "האויב הציוני"? כאשר תעמולת הזוועה שלו מכה הדים באירופה המתאסלמת? כאשר אירועי 7 באוקטובר נמוגים מהזיכרון, ורק המראות בעזה, קשים ככל שיהיו, מעוררים את רחמי הצרפתי מקרון ודומיו?

לחמאס כדאי להמשיך ולהתל בנו, להתעלל בחטופים ובבני משפחותיהם, כשהוא נסמך על קולות של האשמה-עצמית העולים מתוך ישראל, כאשר הוא שואב עידוד מהכותרות בעיתון העברי הנחשב, הארץ. הנה מבחר חדשות מיום אחד, מעמוד אחד, מגיליון שישי: "תנאי העסקה מעידים שישראל בזבזה חודשים רבים", "האסירים בכלא מגידו מורעבים, חולים מתים", "תפיסת שטח בעזה מבטיחה מלחמת נצח", "מאבטחים אמריקנים יורים אש חיה לעבר פלשתינים", "כדור במצח של סבתא במחנה הפליטים שועפאט"... בעמודי הדעות בנימין נתניהו "זוכה" למבחר השמצות בלתי מרוסנות. שם הגיבור הנערץ הוא איימן עודה.

יכולת מיקוח

בהיות החמאס גוף בלתי רציונלי לחלוטין, שנאתו לעם היהודי מכתיבה את הליכתו העיקשת עד סופו המר. בידו קלף מיקוח חזק - החטופים שאנחנו כל כך כמהים לשחרורם, ולכן הוא מעלה את הדרישות והמחיר. ארגון טרור מרוסק, שחיי אדם נחשבים בעיניו כקליפת השום, שנשען על אידאולוגיה פונדמנטליסטית בלתי מתפשרת, מתעתע במדינה אשר לה הצבא הכי חזק במזה"ת, במנהיג הכי חזק בעולם, במעצמה הגדולה ביותר.

גם לאחר שיואיל לשחרר באותה עסקה מדוברת חלק מהחטופים, עדיין נשארת בידי חמאס יכולת מיקוח מול מדינה מתגוננת, דמוקרטית, שמתנהלת על-פי כללים של בני אנוש. גם כשישראל הוכיחה את נחת זרועה במדינת-האם של הטרור במזה"ת, אירן, אחרוני החמאס רואים בחטופים שבידם את קלף הביטחון המדומה. ספק אם יסכימו לעסקה משלימה.

זכור לכל אותו מו"מ מורט עצבים שניהלו הטרוריסטים על שחרור חטוף אחד, גלעד שליט. יותר מאלף אסירים קיבל החמאס למען שחרור החייל הישראלי. מחיר שיצר תקדים. והיה מי שהאשים בגזענות שפלה את ישראל, בעקבות העסקה ההיא: "יהודי אחד שווה אלף ערבים?" התעלמו מכך שלא ישראל קובעת את המחיר, האויב הוא שקובע, והמחיר מאמיר ככל שיוטחו בקרבנו האשמות על עיכוב המו"מ מצד ישראל, כביכול.

גם המנועים שמתחממים לקראת הבחירות, והרצון בשמאל להקדימן, אינם תורמים לסיום פרשת החטופים. האופוזיציה, בגיבוי חלקים נכבדים בתקשורת, עטה על מלכוד החטופים כעילה להטיח האשמות כלפי הממשלה, מה שרק יאריך את סבלם ואת קשיחות לב שוביהם.

דמוקרטיה? בעיני החמאס זוהי חולשה מובנית שיש לנצלה. כשלטון קשוח - כל עוד הוא שורד - ארגון הטרור מדכא כל קול של מחאה בעזה, מוציא להורג בסיטונות מי שנחשבים בסטייה, בהשמעת בדל ביקורת, ואינו זז במילימטר מן השאיפה הדרקונית ל"פלשתין מן הנהר ועד הים". העם החי בציון הוא רחמן, פולמוסן, דמוקרטי - וטוב שכך. ועם זאת, למרות החולשות שלנו, כפי שהן מצטיירות בעיני האויב המוכה, גם מולו עלינו לקום "עם כלביא" ולהביא - כעבור זמן כה ממושך של לחימה בלב שטח צפוף אוכלוסייה - לקץ שלטון האימים של חמאס.