חטופים, שבויים וחורבן הבית

תשעה באב הוא אירוע מוחשי. שבעה באוקטובר הזכיר לעם ישראל את הסכנה של חורבן. השמדת מדינת ישראל. שנאת חינם, זה הסיפור המוכר עליו אני צם היום וזה גם הסיפור של ישראל המודרנית. כשהאויב מזהה שאתה חלש, מפורק, הנהגה שבטית ולא לאומית, הוא תוקף. קמצא בר קמצא, רפורמה משפטית, הסיבה לקרע לא באמת חשובה. זה אצלנו. עלינו.

הקרע הכי גדול שיש עכשיו במדינת ישראל הוא החטופים. לא ציר פילדלפי או השמדת חמאס. לא שבירת הציר השיעי או אירן. אפילו לא הצורך להיות בעזה. יש הסכמות רחבות וצלילות הדעת על האויב ועל מי שאנחנו. הקרע הוא סביב הכרה בחשיבות המשימה של החזרת החטופים.

ההנהגה לא נזהרת במילותיה, חסרת רגישות, ורואה בחטופים מכשול, במשפחותיהם - יריבים פוליטיים.

זה נכון שיש הסברים וטענות צודקות. החמאס הוא אויב אכזר. אין אצלו אמת או הגינות. אין ערך לחיי אדם, לא לבני עמו, וקל וחומר לא ליהודים. כל פרסום שלו נועד לפגוע בנו. כל הסכמה שמתפרסמת היא בבסיסה שקר. זה אויב שחובה למחוק. באותה נשימה חוסר האמון בממשלה מביא חלק עצום בעם למחשבה שההתנגדות להחזרת החטופים היא לשם פוליטיקה. ללא קשר לכלום. אין היום שיח ענייני על מחיר ועלות, על לחץ צבאי.

ריח הפוליטיקה נודף מכל הצהרה והודעה לתקשורת. מדברים דברי רהב על עצירת הסיוע ובכל פעם מעבירים לידיים של חמאס. בעד החטופים אבל לא מדברים עם המשפחות. מסרים כפולים ובעיקר ניתוק רגשי. חיי אדם, ערבות הדדית, ומשפחות שבורות - על זה הקרע שלנו.

לכן בתשעה באב - האמת חייבת להאמר - גם מי שתומך כמוני בהגברת לחץ צבאי (לצערי זה לא קרה בזמן ובמקום) לא יכול להתכחש לכישלון החזרת החטופים.

שנתיים למלחמה - זה החור השחור הכי גדול שיש כאן. אחרי מחדל שבעה באוקטובר היו הישגים במלחמה ועדיין ארגון טרור שמרביתו הושמד מחזיק בחיילים ואזרחים שלנו ומדינת ישראל לא מצליחה להחזיר אותם. כל נפש בישראל היא עולם ומלואו. הכישלון הזה מוציא מהדעת. התמונות שיוצאות מעוררות זעם אדיר.

זה בלתי סביר- הקרע, לא המציאות הקשה - לא בימים רגילים ובטח שלא כשמבכים את החורבן בשל שנאת חינם מלפני אלפיים שנה. אז מה נדרש ממי שמבכים את חורבן הבית לפני אלפיים שנה? נדרשת הכרה בכישלון. בין אם רוצים בסיום המלחמה, בקווי סיום מוגדרים ובין אם יש כאלה שתומכים בממשלה. הכישלון הזה הוא עובדה. חובה למצוא חלופות כדי לתקן אותו ובמקביל ללא קשר לחבק את המשפחות האלה.

זה לא נוח כשאין הישג אבל ההנהגה חייבת להסתכל להם בעיניים. להתקשר אליהם בכל פעם שיוצא סרטון לוחמה פסיכולוגית של החמאס. לבקר אותם. לשמוע מהם דברים קשים, כן, גם דרישות שכנראה אי-אפשר תמיד לממש. להתייסר. בניגוד למשפחות הנופלים מהן חלקם בורחים (ואז יש צידוק עצמי שנגמרה השבעה). פה זה לא נגמר.

אתם שם, זו המשמרת שלכם. חובה עליכם להגיד בוקר וערב: "זו האחריות שלנו. זה הכישלון שלנו. זו המשימה שלנו". בדיוק כפי שקורה בחזית. בדיוק כפי שאנחנו המילואימניקים מתייחסים לזה מאז שהחלה המלחמה. נלחמים להחזיר את הביטחון ואת החטופים.
לקחת אחריות, להתנהג כמנהיגים שמבינים את סכנת חורבן הבית. אל תצומו על העבר אלא על ההווה.