חסינות ושפיטה - גבולות הכוח והשררה

הרחקתה הפיזית של ח"כ טלי גוטליב על-ידי משמר בתי המשפט בהוראת השופט עמית מיכלס (14.08.25) הציפה מחדש את השאלה הרגישה: מה גובר – סעיף 9 לחוק חסינות חברי הכנסת, המבטיח חופש תנועה לכל מקום ציבורי, או סעיף 72 לחוק בתי המשפט, האוסר על הפרעה לדיון? עצם השימוש בכוח פיזי כלפי נבחרת ציבור מחריף את המחלוקת: בעיני גוטליב מדובר בפגיעה בליבת מעמדה כחברת כנסת; בעיני בית המשפט – מדובר במימוש לגיטימי של סמכות שנועדה להגן על תקינות הדיון.

גוטליב טוענת כי לחבר כנסת עומדת חסינות מוחלטת, האוסרת על שופט להורות על סילוקו מאולם בית המשפט. היא הציגה עמדה זו כבר באירוע קודם, שבו הוצאה מאולם בית המשפט העליון בהוראת הנשיא יצחק עמית, וחזרה עליה גם מול השופט מיכלס בעתירה שהגישה בעקבות הרחקתה. לשיטתה, עצם ההוצאה הפיזית מהווה פעולה הסותרת את לשון החוק ופוגעת בליבת החסינות הפרלמנטרית.

למעלה מן הצורך יש להדגיש: התבטאויותיה של ח"כ גוטליב כלפי המאבטח ממשמר בתי המשפט שהוציא אותה מהאולם – "יודנראט", "בהמה" – הן חמורות ומכוערות. חבר כנסת מצווה לשמור על כבודם של עובדי ציבור ולהימנע מכל ביטוי שעלול לפגוע בהם שלא לצורך. גוטליב חרגה באופן בוטה מהתנהלות ראויה, ופגעה גם בעצמה.

הפרשנות המקובלת בפסיקה אינה תומכת בעמדתה: בג"ץ 11298/03 (פרשת מוחמד ברכה) קבע כי חבר כנסת רשאי להשתתף בהפגנה, אך אם חצה גבול המוביל לעבירה פלילית או לפגיעה בסדר הציבורי – החסינות אינה עומדת לו. בג"ץ 11225/03 (עניין עזמי בשארה) חזר על אותה הלכה: ההשתתפות באירוע ציבורי מוגנת, אך לא כאשר מדובר בחריגה מגדר החסינות. כך גם בפרשת חנין זועבי (2010), שם הודגש כי זכות התנועה רחבה אך אינה מוחלטת. בפסק דין פלילי בעניינו של ח"כ ברכה (2006) נקבע כי פריצה למחסום בהפגנה אינה מוגנת על-ידי סעיף 9.

המקרה של ח"כ גוטליב ממחיש את המתח האינהרנטי: הכנסת מבקשת להבטיח לחבריה חופש פעולה רחב ככל האפשר, אך ברגע שהם חוצים את סף אולם בית המשפט – הם כפופים לכללי הסדר שקובע השופט. במובן זה, סעיף 72 לחוק בתי המשפט גובר על סעיף 9 לחוק החסינות, שכן הוא נועד להגן על ליבת המערכת השיפוטית – ניהול דיון הוגן וראוי תוך שמירה על כבוד ההליך.

זהו מבחן לדמוקרטיה הישראלית: האם נבחרי הציבור מבינים שהחסינות נועדה לשמש מגן לפעילות ציבורית לגיטימית – או שמא הם מבקשים לעצמם חסינות מוחלטת, שתאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם, כולל הפרת הסדר הציבורי ועבירות על החוק.

הדמוקרטיה נשענת על איזונים – לא על עליונות מוחלטת של רשות אחת. המקרה של ח"כ גוטליב, ובעיקר עצם ההרחקה הפיזית על-ידי משמר בתי המשפט, הוא תמרור אזהרה: גבולות החסינות צריכים להישמר, אך גם סמכות השופטים מחייבת זהירות וכיבוד, כדי לשמר את אמון הציבור בשתי הרשויות גם יחד. החסינות נועדה לאפשר לחבר כנסת למלא את תפקידו – אך לא להפר בזדון את הסדר הציבורי ובוודאי לא לבצע עבירות. מאידך-גיסא, השופטים מחויבים לכבד את חסינות חברי הכנסת, ולהפעיל את סמכותם נגדם רק במקרים חריגים.