פרו-ביבי

קראתי את טור הדעה של בני גנץ בניו-יורק טיימס כדי שאתם לא תצטרכו (אבל אני ממליץ בחום שדווקא כן תקראו) והנה חמש נקודות שדומני שכדאי להדגיש לקורא הישראלי בכלל, והליברלי בפרט:

א. אם לא הייתם יודעים מי כתב את הטור, לא הייתם מנחשים בחיים שהיה זה איש מפלגת מרכז, ובוודאי לא איש אופוזיציה. למרות שגנץ טוען - ואני מודה שזה העלה חיוך על פני, אם כי בעיקר בגלל המבוכה - שהיה "מבקר קולני של נתניהו", האמת היא שהביקורת היחידה שמובאת בו על הממשלה היא על שלא פעלה מספיק מהר ומספיק אגרסיבי (באירן, בלבנון, ברפיח) וגם זה, איך נאמר, בחצי פה.

אף מילה על חמש ממשלות נתניהו שבחרו לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו, אף ציוץ על חיזוק החמאס והחלשת הרשות (להפך). שום דבר על ההתנהלות מאז פרשה מפלגתו של גנץ מהממשלה. למעשה, מי שקורא את הטור ולא מכיר את ההתפתחויות בוודאי ישאל את עצמו "למה אתה לא חבר הממשלה כעת, בעצם?"

ב. גנץ מתעקש לנטרל את המימד האישי והאינטרסים הברורים של נתניהו בשימור מצב המלחמה על-מנת להאריך את תקופת שלטונו, לרצות את הימין הקיצוני ולהרחיק את ההיתכנות להקמת ועדת חקירה ממלכתית ו/או הליכה לבחירות חדשות. במקום, הוא ממש תוקף את מנהיגי המערב שמעזים לבחון את התמשכות המלחמה בפריזמה אישית של הצרכים של נתניהו: "האמת היא שההכרה הבינלאומית בפלשתין אינה דחייה של מר נתניהו. זו דחייה של הקונצנזוס הביטחוני הדו-מפלגתי בישראל", הוא אומר. במקום להתמקד בנתניהו, גנץ מעדיף להתגאות בכך ש-99 חברי כנסת, וחברי מפלגתו בתוכם, הצביעו בעד הצעת החלטה נגד מדינה פלשתינית.

"השיחה ממוסגרת לעתים תכופות כשאלה - ׳מה משרת את ראש הממשלה", אומר גנץ וממשיך, "כאילו ביטחונה של ישראל מתחיל ונגמר באיש אחד". הוא כל כך קרוב להבין, הלא כן?

ג. את האירועים שקדמו ל-7.10 גנץ מציג בהשטחה פנומנלית. בגדול, ממש כמו שהימין מציג את זה, מבחינתו ישראל התנתקה ב-2005, חמאס עלה ב-2006 - ומאז לא קרה דבר עד אוקטובר 23׳. לא ׳עופרת יצוקה׳, לא ׳עמוד ענן׳, לא ׳צוק איתן׳. הסכסוך לא נוהל, הכסף הקטרי לא זרם, חומה לא נבנתה, כיפת ברזל לא הושקה, ישראל לא חוותה משבר פוליטי שהוא חלק ממנו, הימין הקיצוני לא נורמל. כלום. הנה, תראו: "חמאס הדיח את פתח באלימות בעזה בשנה הבאה בסיוע אירן (2006, ע.ד) והרחיב את יכולותיו הצבאיות בתוך עזה, עד שבסופו של דבר הוציא לפועל את טבח ה-7.10". זהו. בין 2006 ל-2023 לא קרה כלום. בוודאי לא תשע (!) מערכות בחירות שונות בישראל ולפחות ארבעה מבצעים בעזה, נניח.

ד. לגנץ, אמרנו, אין מה להגיד על ניהול הסכסוך, חיזוק החמאס או החלשת הרשות. אבל בהחלט יש לו מה להגיד על הרשות - שפועלת עם ישראל בתיאום ביטחוני ענף (שהוא כרמטכ"ל לשעבר מכיר היטב, הרי), עובדת נגדה רק במישור הדיפלומטי ונמנעת כמדיניות מעידוד טרור ואלימות: היא "נכשלה במיגור טרור משטחה, הסיתה לאלימות והיללה טרוריזם והובילה קמפיינים חד-צדדיים לבידוד ודה-לגיטימציה של ישראל בפורומים הבינלאומיים, כולל באו"ם, בבתי משפט ודרך תנועות חרם", הוא כותב. בחלק מהדברים יש מימד של אמת, אבל בהינתן שבצד הישראלי התקבלה כבר ב-2012 החלטה עקרונית שלא לנהל מו"מ רציני (ואחרי פיטורי השרה לבני, גם המו"מ הלא-רציני הושלך לנחל עזה), שנתניהו לא נפגש עם אבו מאזן באופן פומבי מאז 2010 (הייתה לכאורה פגישה חשאית ב-2015) ובממשלת ישראל מכהנים כהניסטים ומתנחלים קיצונים, לא לגמרי ברור מה גנץ חושב שאבו מאזן צריך היה לעשות חוץ מלקפוץ ראש לים המלח עם משקולת של טון לרגליו.

ה. גנץ טוען, כמו נפתלי בנט ואחרים, שישראל למעשה ׳עושה את העבודה השחורה עבור אחרים׳. היא "מייצבת את המזרח התיכון" (על-ידי מתקפה בקטר והחזקת מוצבים בסוריה ולבנון?), "מגנה על נתיבי סחר" (ישראל כמובן מפציצה בתימן, אבל לא בשביל למנוע מפיראטים חות׳ים להטיל אימה בים האדום) וכמובן "כושר ההמצאה הישראלית מחזק את החוסן הגלובלי". מזל שלא ציין שהטפטפות שלנו מסייעות להשקיה ושהדיסק-און-קי הומצא כאן, או שיש מצעד גאווה מהמם בת"א. אבל מילא: זה משני לעומת המהלכים הבאים שישראל צריכה לשיטתו לנקוט כדי להמשיך את הקו הזה.

"אני תומך בעמדה לפיה ישראל צריכה להשאיר כוחות צבא בעזה בטווח הארוך" הוא אומר, בסתירה מוחלטת לכל הצעה לסיום המלחמה שראינו עד כה ובהלימה מלאה למדיניות הממשלה - ואז מוסיף: "בחזית המזרחית, ישראל צריכה להתכונן לתפוס שליטה רשמית (כלומר, לספח) את בקעת הירדן האסטרטגית." ולפני שתספיקו להגיד ׳ממשלת הסכמות ממלכתית׳, גנץ ממהר להוסיף: "אלה לא עמדות פוליטיות, כי אם דרישות ביטחוניות שנחוצות כדי למנוע את ה-7.10 הבא". למה לי פוליטיקה עכשיו.

אגב, אמש צייץ גנץ גם על הסכם ביטחוני אפשרי עם סוריה וכתב ש׳בכל הסכם׳ ישראל חייבת להישאר בתוך שטח סוריה לפעול בתוכה בחופשיות ו׳להגן על אחינו הדרוזים׳. שזו בעצם דרך אחרת להגיד ׳לא צריך הסכם, המצב הנוכחי סבבה׳. קשה למצוא בתולדות המדינה מנהיג אופוזיציה שאימץ באופן כל כך עקבי, מובהק ומוחצן את עמדות הממשלה, שדבק בעקביות שכזו בהגנה עליה, הסברה שלה וביקורת כל מבקריה, ועשה כן תוך שהוא מוסיף ומתחנן בפניה בעברית ואנגלית גם יחד שתקבל אותו בחזרה לשורותיה, הגם שהיא לא זקוקה לו ולא מעוניינת בו. האיש מתעקש באופן כמעט מעורר תדהמה לחפור ולהעמיק ולחפור את קברו הפוליטי - ובבוא יום הבוחר, מותר וצריך לקוות שלא רק שלא ייבחר, אלא שיפרוש כדי שלא לבזבז קולות.

אין לו ולמחנה הליברלי דבר במשותף. הוא פרו-ביבי במובהק, תומך אמיתי של הממשלה ומדיניותה, בעל עמדות שאינן ניציות ביטחוניות - אלא פשוט ימניות. העובדה שהיה פעם - גם אם לרגע קצר בלבד - התקווה הגדולה של מחנה לא-ביבי, היא כתם מביך על המחנה כולו וגם תזכורת מהדהדת למה שקורה כאשר בשם האפשרות לניצחון טקטי קצר טווח, מאות אלפי ישראלים מסכימים למשכן את עמדותיהם ולהצביע לתחליף דהוי של הנאשם. בואו נלמד את הלקח הפעם.